תא רדום

"אז מה שאשו, פירגנת לעצמך שבועיים בבית, אה?".

"כן, המפקד".

"ראית מונדיאל?".

"אה, כן המפקד".

"שמח שנהנית. אני גוזר עליך 14 ימי מחבוש. את הרבע, חצי גמר והגמר של המונדיאל הזה כבר לא תראה".

"רגע, אין טלוויזיה במעצר?".

"שאשו?".

"מה?".

"עוף מפה".

מתקן המעצר היה באיזה בסיס הדרכה בדרום. חור תחת רציני, משהו כמו 40 קילומטר מדרום לבאר שבע, שבעצמה אף פעם לא היתה מנהטן. בטח לא באמצע שנות ה־90, שזה מתי שפירגנתי לעצמי את השבועיים האלה בבית, ובתמורה קיבלתי 14 יום בממלכה הפרטית של שלומי, מש"ק העצירים המזיע.

האמת ששלומי הזיע בעיקר ביום הראשון שלי במעצר, ואם להאמין לו, אז זה היה פחות מהאקלים ויותר מהעצבים: מש"קי עצירים משרתים שבוע־שבוע, והמש"ק השני בדיוק הוציא המון גימ"לים, אז עכשיו שלומי היה צריך לשמור עלי שבועיים. עלי אישית, כי הייתי העציר היחיד, ככה שהמחבוש שלי סידר גם לשלומי המזיע 14 יום בלי לראות את הבית.

מאוחר יותר אגלה שזה משהו שלא קרה לו מאז שהוא עצמו היה פעם במעצר.

האדם היושב

יש הרבה חסרונות בלהיות עציר יחיד. מסדרי הבוקר, למשל, התמקדו בי. אתם עשויים לחשוב שזה לא כזה סיפור, אבל הדבר הנורא ביותר שאפשר לעשות למישהו שהושם מאחורי סורג ובריח זה לגזול ממנו את התקווה, וממני נגזלה התקווה ששלומי ישלח מישהו אחר להתגלח שוב או לקפל מחדש את שמיכת הסקביאס שלו.

אחר כך היינו יוצאים ל"עבודות", והסיבה למרכאות הכפולות היא שאין דבר כזה מרכאות מרובעות. חשבתי שנייצר לוחיות רישוי, נבנה כיסאות או כל מיני דברים שראיתי בסרטי כלא אמריקאיים, אבל מהר מאוד קלטתי שכאן זה אפילו לא השב"ס, ואני מקסימום אפנה את הפח מהלשכה של המב"ס. וזה עוד במקרה הטוב: רוב הזמן פשוט שוטטתי בבסיס עם שלומי וחיפשנו משימות שיעבירו לנו את הזמן בין הארוחות.

זה בטח נשמע כאילו הפכתי למשך שבועיים לעובד רס"ר, אבל זה לא מדויק. קודם כל, בניגוד לעובדי רס"ר, אני הסתובבתי בנעלי צבא ולא בריבוק לבנות. גם לא אמרתי לאף אחד דברים כמו "אבויה", "מערוף" ו"אה וואלה, נגמר הבורקיטס בחלבייה? אז אני רוצה קב"ן". מעבר לזה, יש הבדל גדול בין עבודות רס"ר של עציץ ועבודות רס"ר של עציר: על עצירים צריך להשגיח.

זוכרים את הסצנה המפורסמת מ"הטוב, הרע והמכוער" שבה אלי וולך מוביל את קלינט איסטווד הכפות לאורך קילומטרים במדבר, בזמן שהוא עצמו יושב על סוס עם שמשייה ביד, וקלינט מתענה מחום ומצמא? אז ככה פחות או יותר זה נראה, רק שלשלומי לא היו סוס או שמשייה, אף אחד לא היה כפות, ואותי שלחו להפסקת שתייה אחת לרבע שעה כדי להרוג עוד כמה דקות.

שלומי העביר את רוב הזמן שלו בישיבה משועממת לא רחוק ממני, וכנראה פינטז שיום אחד ימציאו את הטלפון הסלולרי ויהיה לו עם מה לשחק בזמן שהעציר שלו כאילו עובד. קיבלתי משימה לסדר אבנים בעיגול מסביב לעץ? שלומי עמד כמה מטרים משם, בקצה הצל של אותו עץ. אמרו לי להעביר איזה סל גריסה מהשלמייה למשרד ת"ש, כדי שיהיה לנו מה להעביר מהמשרד ת"ש בחזרה לשלמייה בעבודות של מחר? שלומי נשרך אחרי בצעדים עייפים.

פעם אחת נתן לי שלומי ארגז מלא טלפונים מטכ"ליים ישנים, וביקש ממני לפתוח את הקשרים בכבלים המסולסלים האלה של השפופרות. בזמן שעסקתי בפעילות הביטחונית החשובה זאת קלטתי אותו מביט בשעון שלו במשך שלוש דקות רצוף. בטח ניסה להריץ אותו קדימה בכוח המחשבה הלא מאוד מבריקה.

הוא תמיד אמר לי לעבוד לאט. ממש לאט. כדי לוודא שהבנתי, שלומי הדגים לי איך מרימים בדל של סיגריה מהרצפה והולכים איתו לפח. הוא גרם לזה להיראות כאילו הוא מוביל מבחנה מלאה בפלוטוניום.

ככה היינו מעבירים את הזמן עד בערך רבע ל־11, ואז הולכים לאכול צהריים.

הביאו לי מקוצר

אוכל זה ביג דיל כשאתה במעצר. כל ארוחות הצהריים שלנו נמשכו מינימום שעתיים, גם בגלל שלשלומי היתה מערכת יחסים מתגמלת עם אחד מרס"רי המטבח - עוד אחד שצבא הקבע מנע ממנו קריירה משגשגת של מובטל דימונאי - וגם בגלל שמהצד השני של הארוחה הסתתר שידור חוזר של הסצנה ההיא, אז גם וולך וגם איסטווד הקפידו ללעוס לאט.

ארוחות הערב לקחו בדרך כלל פחות זמן, לא יותר משעה וחצי. הן הסתיימו תמיד בכבוד המיוחד השמור לבני מלוכה עם דם כחול, או במקרה שלנו, למש"קי עצירים עם שרוך הדרכה לבן: גביע של "מעדן הגולן" עם כפית. לא מזלג, לא סכין, אפילו לא כף. פאקינג כפית. אמיתית. ממתכת. עד אז בכלל לא ידעתי שיש כפיות בצבא. אני מוכן לשים את הראש שעד היום, כשבני גנץ מתפנן על איזה מעדן הגולן בסוף הארוחה, אפילו הוא לא מרשה לעצמו לפנטז על כפית.

זה לא היה הצ'ופר התזונתי היחיד שקיבלתי בשבועיים האלה. פה ושם היה מגיח איזה כבאי עם לב זהב וגורמט תואם, ומעביר לי דרך האשנב המסורג של דלת התא איזה פלח אבטיח או כמה ענבים. בקיצור, כמו שבטח כבר הבנתם, זה לא שאת התחקיר ל"אוז" עשו במתקן המעצר של שלומי.

גם מבחינת שעות השינה, השבועיים שהעברתי במעצר היו המפנקים ביותר שידעתי מאז שלבשתי מדים ועד שהשתחררתי ועליתי על מת"ש כי איבדתי את המנעול ההוא שמקבלים כשמתגייסים. בערך בשמונה - אחרי מקלחת, סיגריה אחרונה ועיון זריז בעיתון של שלשום - הייתי עולה למיטה ונרדם כמעט מיד. בלי לקום לשמירות, בלי לנקות את הנשק, ובלי שותפים לאוהל עם ריח רגליים שאחרי זה אי אפשר לגעת בקשקבל חודשים.

לפעמים בלילות, כששלומי היה במצב רוח טוב, הייתי קורא לו שיבוא לכסות אותי. הוא אף פעם לא בא, אבל אני חושב שפעם אחת שמעתי אותו צוחק.

אחרי משהו כמו שבוע הרגשתי שאנחנו כבר די קרובים. אני הקפדתי ללכת עם הידיים משולבות מאחורי הגב, כמו שעצירים בצה"ל נדרשים ללכת, ושלומי בתמורה כמעט הפסיק להזכיר לי איך המחבוש המזוין שלי דפק אותו. חוץ מזה, שלושה ימים לפני שהייתי אמור להשתחרר הצטרף אלינו עציר נוסף, וכבר לא הייתי היחיד שעמד בין שלומי לבין החופש.

קראו לו סלאבה, והוא היה הרוסי הכי נמוך שראיתי בחיים. ברצינות, כשהוא עלה לארץ אני חושב שבמקום סל קליטה נתנו לו סלסילה. את מה שהיה חסר לו בסנטימטרים הוא בטוח לא השלים בקסם אישי: כל מילה שנייה שלו היתה קללה ברוסית, ועברית הוא לא ממש ידע, אז כל מילה שלישית שלו הייתה קללה בכמעט עברית. בעיקר הוא אהב את "לך נזדיין".

כשסלאבה לא היה מקלל, הוא היה מתופף על משהו: הארונית שליד המיטה, הקיר במקלחת, הקסדות שהיו נותנים לנו לסדר באפסנאות. פעם שאלתי אותו אם הוא מתופף בלהקה או משהו, והוא אמר שלא, וגם לא הבין למה שאלתי. אמרתי לו שחבל, כי עם הגובה שלו הוא היה יכול ללכת על הגימיק של מתופף בעמידה. גם את זה הוא לא הבין.

הקהל על הרגליים

אוקיי, אני מקווה שאתם מוכנים לעוד אנלוגיה גרועה לסרט הוליוודי: זוכרים את הקטע ב"גרין מייל" שבו טום הנקס מחזיר לאחד האסירים את עכבר המחמד שלו אחרי שהסוהר המניאק דרך עליו, והאסיר השחור העצום החיה אותו בנשיפה? אז הסצנה הזאת תמיד מזכירה לי את שלומי המש"ק. בימי המחבוש שלי אמנם לא גידלתי שום חיית מחמד, והדבר היחיד ששלומי נהג להחיות בנשיפה היה הראש של הנרגילה שלו, אבל בלילה האחרון למעצר היה לו ולי רגע מיוחד בסגנון הנקס ואיך שלא קראו למכוער ההוא.

כמה דקות אחרי שנעל אותנו בתא - ולא לפני שווידא כי דרדסלאבה, המתופף הפסיכוטי, כבר נרדם - שלומי התיישב לצפות בגמר המונדיאל. ואז, משהו כמו רבע שעה אחרי הפתיחה, הוא קם והזיז קצת את הטלוויזיה הקטנה שלו כדי שגם אני אוכל לראות את המשחק. נכון שהייתי צריך לעמוד ולעקם קצת את הצוואר בשביל לראות משהו דרך אשנב הדלת המסורג, אבל העיקר הכוונה. ואני בטוח שאם זה היה תלוי בשלומי, הגמר ההוא לא היה נגמר בפנדלים אחרי 120 דקות של 0:0 מזוין.