צלמוות

הדבר הכי חזק שנשאר איתך זה הריח. מכירים את הסירחון שנגרם משרפה של כמה שערות? אז דמיינו את זה על כיריים עם עוד 80 קילו בשר שנשרף יותר מדי, ותכפילו את הצחנה פי אלף. עד כדי כך נורא הריח של אדם על הכיסא החשמלי, פחות מדקה אחרי שלחצת על הכפתור שהעביר אותו למצב מטוגן. ומילא שהריח הזה נדבק לבגדים ולגוף; את אלה אפשר לכבס או לשטוף. הבעיה הכי גדולה היא שיש לי שפם, ואותו אי אפשר להשרות יומיים במים חמים.

כשהריח של הבשר השרוף תקוע לך מתחת לאף, עוד יותר קשה להתנתק מהמראות. בכל מקום אתה נזכר באסיר המורשע שנגרר אל הכיסא החשמלי עם הפנים המכוסות. אתה נזכר בעוזר שלך שקושר לו את הידיים והרגליים, מצמיד את הרצועות למוליכים החשמליים ושם לו קסדה עם ספוג רטוב על הראש. אתה נזכר בארון הקטן שיש בו שישה מתגים וכפתור אחד שמפריד תוך שניות בין חיים למוות, ובחישוב כמות החשמל שאתה צריך כדי להרוג הכי מהר בלי לגרום נזק כבד לגופה.

אתה נזכר ברגע שבו מושל וירג'יניה עולה מולך בטלפון האדום, נותן לך אישור לצאת לדרך, ובנורה הקטנה בחדר שלך שעוברת מאדום לירוק. ואתה בעיקר נזכר ב־90 השניות הארוכות בתבל, שבהן האדם שמולך מתכווץ מאלפי וולטים של חשמל שעוברים בו בשתי מכות, חזקה וחזקה יותר. זמן שבו יוצא לו עשן מהראש, ולך יוצא האוויר מהריאות.

בשניות האלה אתה מגרש כל מחשבה שעלולה לעצור אותך. במקום לחשוב על זה שאתה לוקח חיים אתה עסוק באיך לעשות את זה. בלדאוג שכל המוליכים עובדים כמו שצריך, שהחדר לא עולה באש, שהחשמל לא נופל פתאום. וכשהרעש נפסק ואתה לוחץ על הכפתור ששם סוף לעינוי הזה, מגיע הרופא כדי לוודא שהפעולה הסתיימה בהצלחה ושהנידון למוות אכן מת. כאילו שצריך דוקטורט בגוף האדם כדי לקבוע שגוש הבשר החרוך הזה עבר לעולם הבא.

בשניות הבאות, כשאתה רואה איך אורזים את הגופה בשקית כאילו היא משלוח של פדקס ולוקחים אותה לבית החולים הסמוך, אתה קולט שהאדם בחדר הקטן הזה מאחורי הווילון, שלחץ על הכפתור שיצר את כל זה, הוא אתה. ברור לך שאתה לא רוצח, ורק מילאת את ההוראות שנתנה לך המדינה שמשלמת לך משכורת. ובכל זאת משהו בך נדהם: הפכת לאדם שמסוגל להרוג.

17 שנה הייתי בתפקיד, בין 1982 ל–1999. שירתתי כקצין כליאה וכמוציא להורג בתא הנידונים למוות "גרינסוויל" במדינת וירג'יניה. את התמונה של אדם לקראת הוצאתו להורג ראיתי 62 פעם, והמספר הזה - יותר מעשירית מהאנשים שהוצאו להורג בארצות הברית באותן שנים — הוא חלק בלתי נפרד ממני. אני הולך לישון איתו כל לילה, איתו ועם התמונות של האנשים האלה. הם לא קורבנות, כן?

 הם אנשים שעשו פשעים איומים ולא צריך לרחם עליהם. ובכל זאת, מה מוביל בנאדם להתעורר כל בוקר כמעט 20 שנה ולחזור למקום עבודה כזה - באמת שלא ברור לי עד היום. רוב האנשים לא מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן. חלקם הגדול מוצאים איזה ג'וב אחרי הפעם השנייה או השלישית, ופשוט בורחים. אני נשארתי. אולי האופי שלי מונע ממני לעזוב דברים באמצע, ואולי זה קשור למסיבה ההיא בקולג' ששינתה לי את החיים.

עמדתי ליד הבר וראיתי בחורה יפה שרציתי להזמין לרקוד. בדיוק כשחשבתי שאני מוצא את האומץ לעשות את זה נכנס לבית בחור עם אקדח, צעק "איפה לארי?" והתחיל לירות. רק אחרי איזה חצי דקה הוא הבין שלארי לא שם ועזב, אבל זה היה מאוחר מדי. הבחורה שרציתי להתחיל איתה שכבה שם עם כדור בראש. היה ברור שהיא מתה, ולי היה ברור שאם אני מוצא את הבחור הזה אני הורג אותו בשתי הידיים שלי. למזלו, וגם למזלי, לא מצאתי אותו. הוא ברח, וכשנתפס קיבל עונש עלוב של חמש שנים. באותו רגע ידעתי שאהיה מוכן להעניש כל אדם שפגע בחפים מפשע.

עם התחושה הזאת התגייסתי באמצע שנות ה־70 לשירות בבית הכלא הפדרלי של וירג'יניה, ותוך כמה חודשים הפכתי לקצין כליאה. צברתי מוניטין של קצין קשוח, כזה שלא מפחד לירות באסירים באקדח הלם כדי לשמור על הסדר. אולי בגלל זה הציעו לי כעבור כמה שנים לעבור לאגף הנידונים למוות, ולהיות אחראי לאסירים בשבועיים האחרונים לחייהם. בהתחלה היססתי, כמובן; לא כל כך מהר אתה נכנס לפוזיציה כזאת. אבל הבטיחו לי בונוס במשכורת, ואמרו שאם ארצה להפסיק לא תהיה בעיה. חוץ מזה, האגף היה ריק. בית המשפט העליון החיל מחדש את עונש המוות בארצות הברית רק ב־1976, אחרי ארבע שנות השעיה, ואף הוצאה להורג עוד לא נראתה באופק. חשבתי שאולי יהיה לי מזל והרוצחים והאנסים של מדינת וירג'יניה ישמעו על החוק החדש וידחו את מעשי הזוועה שלהם בכמה שנים. זה לא קרה.

בשנת 82' הגיעה ההוצאה להורג הראשונה שלי. שוטר לשעבר בשם פרנק קפולה, שאנס אישה ורצח אותה. אני לא אשכח שבשיחה הראשונה שלי איתו הוא הסתכל עלי ואמר לי, "מר גיבנס, העונש הזה מגיע לי. אני לא רוצה לחיות עם הידיעה שעשיתי דבר כל כך נורא". בשלב הזה עלתה לי מחשבה חדשה: אני עושה את מה שהם רוצים שאעשה. האנשים האלה ידעו שהמעשה שלהם יוביל אותם לכאן. הם ידעו שהמשמעות של רצח בווירג'יניה היא עונש מוות, ובכל זאת עשו את מה שעשו. אם זאת הבחירה שלהם, למה שארגיש אשמה על זה שאני מוציא לפועל את מה שכל הנוגעים בדבר - מדינת וירג'יניה, השופטים בתיק, המושבעים ואפילו הנאשם עצמו - ציפו ממני לעשות? אבל אז הגיעה הפעם הראשונה שלחצתי על הכפתור.

החדר היה מלא באנשים, כי זאת הייתה ההוצאה להורג הראשונה בווירג'יניה אחרי יותר מ־20 שנה. כשקפולה עלה על הכיסא, רגע לפני תחילת התהליך, הוא אמר: "אני מוכן, תביאו את זה". אז הבאתי, ובפעם הראשונה הבנתי מה המשמעות של המשימה שלקחתי על עצמי.

(צילום: mct)

שלושה לילות אחרי כן לא ישנתי. הרגשתי שזה לא אפשרי להרוג בנאדם ואז לחזור כמו כלום לארוחת ערב. לראות את אשתך חופפת את הראש של הילדה שלך בספוג, ולא לחשוב על הספוג שהיה מונח בהקשר אחר לגמרי על ראש שעלה ממנו עשן. העובדה שהייתי חתום על סודיות, שלא יכולתי לחלוק את החוויות אפילו עם המשפחה, הפכה את זה לעוד יותר קשה. על הסעיף הנוסף בהגדרת התפקיד שלי כקצין הכליאה לא ידע אף אחד בעולם חוץ ממני, מהסוהרים האחרים באגף, ומאלוהים.

הרעל הקטלני הרבה יותר אכזרי מהכיסא. השתמשתי בו בחצי מההוצאות להורג, בעיקר בשנים האחרונות בתפקיד. בשיטה הזאת שוכב המורשע על אלונקה בידיים צלובות סטייל ישו. לזרוע שלו מחוברת אינפוזיה שהתקינו אנשי הצוות הרפואי. אני בא עם מזרק שמכיל קוקטייל של שלושה חומרים קטלניים שמבוססים על סודיום, ברומיד וכלוריד. הראשון מרדים את השרירים, השני - שהוא הברוטלי מבין השלושה - משתק את הסרעפת ושרירי הנשימה וגורם לאדם להרגיש שהוא נחנק ונשרף מבפנים, והשלישי עוצר את פעילות הלב ומוודא שאם במקרה סם מספר 2 לא סיים את הסיפור שלך, יצטרף לחבילה גם דום לב.

(צילום: איי פי)

הרעל הוא שיטה כואבת הרבה יותר ואנושית הרבה פחות מהחשמל, בעיקר בגלל הזמן שנדרש לסיום התהליך. הזרמים בכיסא החשמלי הורגים אותך תוך שניות, וכאן לוקח לבנאדם נצח של שלוש־ארבע דקות עד שהוא מת. באחת הפעמים שהזרקתי לבנאדם את הקוקטייל, הוא התחיל לשיר את השיר Amazing Grace. עד החרחור האחרון הוא כמעט הספיק לסיים את השיר כולו.

לאורך הטקס המשונה הזה של הוצאה להורג סובלים כולם. הסוהרים, העדים, ומן הסתם הנידון למוות. אבל אני חושב שבמקרה שלי הקושי היה גדול יותר. לא רק בגלל מספר הפעמים שעשיתי את זה, אלא כי באמת הכרתי את האנשים שהבאתי למותם. כקצין בתא הנידונים למוות הייתי אחראי להם במשך השבועיים האחרונים בחייהם. התחנה האחרונה לפני הדורמן שיפתח להם את הדלת לגיהנום.

אחרי שהערעורים נדחים, גזר הדין נפסק והמשפחות מלוות אותם לכלא ונפרדות מהם, מתחיל לתקתק לאחור שעון 15 הימים הזה. אז אנחנו נשארים בחדר רק שנינו, אני והמורשע, המת שעדיין מהלך. אני בודק אותו, מוודא שהוא לא הולך לעשות לי בעיות, להתנגד או לברוח או חלילה שלא הבריח רעל או סמים שיאפשרו לו להקדים אותנו ולהרוג את עצמו. בהמשך אני שואל את השאלה הכי מופרכת שאפשר לשאול בנאדם: "אתה מוכן?". במפתיע, רובם אומרים שכן.

בשלב הזה יש מי שעדיין מאמינים שהעורך דין יציל אותם איכשהו, אבל אני יודע שהדרך לכאן היא כרטיס בכיוון אחד ב־99 אחוז מהמקרים: מי שכבר הגיע לתא הנידונים למוות, שום דבר כבר לא יוציא אותו. אני אומר לו, "יש לך 15 יום. אם יש תקלה או איזשהו עיכוב, אולי יהיה לך את היום ה־16. תנצל כל רגע מהזמן הזה". גם האנשים האכזריים ביותר מבינים אותך כשאתה אומר להם את זה.

אני לא בנאדם שנקשר יותר מדי לאנשים, ואף אחד מ־62 הנידונים למוות לא הפך לחבר שלי. האחריות שהייתה מוטלת עלי, לשמור על הסדר בתא ולוודא שהם מוכנים לגזר הדין ולא יעשו בעיות, עמדה כל הזמן בראש סדר העדיפויות שלי. ולמרות המרחק ההכרחי שנותר בינינו, הצלחתי לתת לאנשים האומללים האלה את מה שהם רצו. נתתי להם כתובת לפרוק את התחושות שלהם, את החרטה והפחד ממה שהם עתידים לעבור. נתתי להם את ההזדמנות ליהנות מהדברים הקטנים, מהשיחה האחרונה עם המשפחה, ממשחק הקלפים האחרון, ובעיקר מההזדמנות להתפייס עם עצמם ולסגור כל מעגל קטן שניתן לסגור בהתחשב במגבלות של הסיטואציה.

אולי זה בגלל שהם לא ידעו מי יוציא אותם להורג. אילו ידעו, לא בטוח שהם היו כל כך נחמדים אלי. קשה להתחבר עם בנאדם שבעוד שבועיים יגרום לך להיראות כמו תרנגול הודו שבושל יומיים יותר מדי. אבל בגלל שהם כן נפתחו בפני, קיבלתי הזדמנות נדירה להיכנס כל פעם מחדש לראש של רוצחים ואנסים, להבין מה השתבש שם, מה הביא אותם לעשות את הבחירות המזוויעות האלה. וכשהבנתי את הרקע שממנו הם באו, רבים מהם נראו לי פתאום פחות איומים ממה שסיפר תיק ההרשעה שלהם. ואתה לא יכול להתנתק מהמחשבה שאם רק היית מכיר אותם מוקדם יותר, היית יכול להציל גם אותם וגם את הקורבנות שלהם.

היום האחרון של הנידון למוות הוא המרתק מכולם. הלו"ז הולך ככה: אחרי שהוא אוכל ארוחת בוקר, מתקלח ועושים סבב פרדה מהשותפים לאגף, האסיר עובר ל"תא ב'". זה קרוב יותר לחדר ההוצאה לפועל, שלא במקרה הוא גם האחרון במסדרון. בשלב הזה מגיעה אחת ההחלטות הגורליות של סוף חייו: מה יבקש לארוחה האחרונה, שעתיים לפני ביצוע גזר הדין. ברמה העקרונית אנחנו מתחייבים למלא כל בקשה, גם את ההזויות ביותר. אני במצבם הייתי מזמין קוויאר מהים השחור, כי הייתי יודע שייקח יום להטיס אותו וזה ייתן לי עוד 24 שעות לחיות. אבל הם לא היו נורא מתוחכמים, ולרוב סתם ביקשו ארוחה ממקדונלדס.

אחד שלא אשכח הורשע ברצח זקנה ובשרפת הגופה שלה. לארוחה האחרונה הוא הזמין שישיית ביג־מק ולקינוח גלידת סאנדיי. אחרי שסיים את ההמבורגרים הוא היה כל כך מפוצץ, ואמר לי: "אתה יודע מה, שים את הגלידה במקרר. אני אוכל אותה מחר". הסתכלתי עליו לבדוק אם הוא צוחק עלי, אבל הוא היה רציני לגמרי. התלבטתי אם להזכיר לו שבעוד שעתיים הוא עולה על הכיסא החשמלי, אבל במקום זה אמרתי, "אין בעיה. אני אשמור לך אותה". מי יודע, אולי הסאנדיי ההיא נמצאת במקרר ההוא עד עכשיו.

בשעה האחרונה מקבלים האסירים זמן חופשי למקלחת או לטלפון. הרוב מן הסתם מתקשרים למשפחה, לדבר בפעם האחרונה עם הילד, האימא או האישה. אבל יש כאלה שפתאום נזכרים להתקשר לאנשים שלא דיברו איתם שנים. "תשיג לי את ג'ורג' שלימולר מנברסקה", אמר לי פעם אחד הנידונים למוות. מתברר שזה היה איזה חבר עתיק מהתיכון ששיחק איתו בייסבול פעם. הם דיברו והחליפו חוויות על הנשים והילדים, ורק אחרי איזה רבע שעה הוא אמר לחבר: "היי, לא תאמין איפה אני, בנאדם. בדיוק מוציאים אותי להורג עוד איזה שעה". עד היום מעניין אותי למה היה דחוף לו במצב הזה לדבר דווקא עם שלימולר מנבסרקה.

מורשע אחר רצה שנביא לו ארבעה סוגים של סבונים, וביזבז את כל השעה האחרונה שלו במקלחת. כשיצא משם, מריח כאילו יצא הרגע מטיפול אצל קוסמטיקאית, הוא הסביר לי: "לא רציתי להגיע מסריח לגיהנום, לך תדע מתי ייתנו לי להתקלח שם".

אחרי שכל הבקשות המוזרות נענות מתחילה ההוצאה לפועל. רשמית זה היה קורה בשמונה וחצי בערב, כשהייתי הולך לתא של הנידון למוות ולוקח אותו לכומר. שם שלושתנו היינו מתפללים ביחד. אחר כך האסיר היה מובל לעבר החדר שבו המתינו 12 העדים יחד עם הכיסא או האלונקה. בדרך כלל היה שם שקט שאיפשר לך לשמוע את הפרפרים בבטן, אבל לפעמים, מרוב מבוכה או רצון להדחיק את מה שהולך לקרות, הם היו מדברים. היה אחד שלכל אורך המסדרון תיחקר אותי על התוצאות בפוטבול אתמול. אחר ביקש ממני אישור להביא איתו לכיסא את הקלפים שלו, כדי להראות לעדים איזה טריק לפני שהוא מת.

יש גם נידונים פחות ידידותיים. היה אחד שלכל אורך הדרך רק קילל אותי ואמר: "אתם תישרפו בגיהנום, השטן בדרך אליכם". אחר אמר לי, "אני לא אשם בכל מה שאמרו שעשיתי. עשיתי חלק, אבל לא הכל". אמרתי לו שכבר אין טעם לשקר ושהעונש יבוא בכל מקרה, אבל הוא התעקש. שנים אחר כך תהיתי למה שאדם יגיד דבר כזה רגע לפני העלייה לכיסא, בידיעה מוחלטת שהוא הולך למות, אם זה לא האמת.

מר גיבנס, אתה המוציא להורג הכי טוב בעולם. זה לא מחמאה סטנדרטית, אבל בשנים האחרונות בתפקיד אמרו לי את זה לא פעם. מי שאמר את זה התכוון לכך שמעולם לא הייתה לי שום תקלה או טעות: ההוצאות להורג עברו חלק, והגופות נשארו במצב הכי סביר שאפשר. בלי שרפות מיותרות.

המתבונן מהצד יכול לשאול מה כל כך מסובך בללחוץ על כפתור או על מזרק, אבל המון דברים יכולים להשתבש בתהליך הזה. החל בבעיות אנושיות כמו אסיר שמשתולל ומנסה לברוח או להתנגד, ועד בעיות טכניות. למשל, אם מניחים על ראשו של הנידון למוות ספוג סינתטי או לא רטוב מספיק, החשמל לא יעבור כמו שצריך. מה יקרה? האדם יתבשל ויבער שניות ארוכות בעודו בחיים, דבר שקרה בפלורידה. במקרה אחר בפלורידה, אדם בשם אנג'ל דיאז קיבל מזרק עם רעל קטלני. אלא שהמחט שחיברו לזרוע שלו לא קובעה כמו שצריך, והוזרק לו מעט מדי חומר. הוא סבל במשך 34 דקות עד שהזריקו לו פעם נוספת. אני די בטוח שגם בסין הקומוניסטית היו הוצאות להורג שסבלו בהן פחות.

אז אצלי הלכו הדברים כמו שצריך, אבל הגורל כנראה היה חזק ממני. אני תכננתי להגיע למאה הוצאות להורג ולפרוש, אבל לאלוהים היו תוכניות אחרות בשבילי.

בשנת 2000 קניתי מכונית לחבר ילדות שהיה סוחר סמים. כשהמשטרה גילתה את זה הואשמתי בהלבנת כספים, ואחר כך נוסף סעיף של עדות שקר בגלל שלא אמרתי אמת לשופטים ששאלו אותי על המקצוע שלי. הרי הייתי חתום על סודיות. אחרי שהורשעתי ישבתי 57 חודשים בכלא הפדרלי של וירג'יניה, אותו כלא שעבדתי בו 20 שנה. רק כשהתחלתי לרצות את המאסר, בתא שהיה מרוחק כמה עשרות מטרים מאגף הנידונים למוות, הייתה לי הזדמנות אמיתית לחשוב על מה שעשיתי ועל כמה איומה ההוצאה להורג.

מאז שנת 1973 שוחררו מאגף הנידונים למוות 139 אנשים שהוכיחו את חפותם. המחשבה שאפילו אחד מה־62 שהרגתי היה חף מפשע לא עזבה אותי. בנקודה ההיא לא היה לי ספק שהמאסר שלי הוא העונש על כך שבחרתי במקצוע הזה והייתי שותף לדבר כל כך מעוות.

מרגע ששוחררתי, ואחרי שהסיפור שלי נחשף בתקשורת, הפכתי לאחד מראשי המתנגדים לעונש המוות בארצות הברית. היום אני חושב שמדובר בשיטה שכל היסוד שלה הוא נקמה, ושאנחנו מנסים להרוג את הסימפטום במקום להילחם בבעיה. המדינה שלנו, שמתיימרת להיות נאורה כל כך, פועלת כמו מערבון מהאלף הקודם. הרגת? נהרוג אותך. בעיני, במיוחד אחרי שהתקרבתי לדת, אסור להחליט בשביל אלוהים איך ומתי תמות. אני לא אומר לשחרר רוצחים, אבל אם אתה רוצה שפושע ימות בכלא, תן לו למות בכלא. המוות הוא לא העונש האמיתי. לחיות עם עצמך 30 או 40 שנה אחרי שעשית דבר כזה, לקום כל בוקר ולהסתכל על עצמך במראה, זה עונש הרבה יותר קשה.

ויש גם היבט כלכלי. ההליכים המשפטיים של הוצאה להורג אחת מסתכמים למדינה ב־2.5 מיליון דולר, כי הנאשמים מעדיפים כמובן לערער ולמשוך את המשפט שנים. תכפיל את זה ב־1,099 הוצאות להורג משנת 1976 ותבין כמה כסף נזרק על העונש הזה, וכמה היה אפשר לעשות בכסף הזה אם היו מנתבים אותו לחינוך ולהסברה לילדים בסיכון.

את המשימה הזאת בדיוק לקחתי על עצמי. היום אני עובר בין מוסדות של נוער בסיכון, בין בתי ספר התיכון הכי קשים במדינה, ומספר להם על האנשים שפגשתי בתא הנידונים למוות. חלק מהם אני מכניס ממש לתוך בית הסוהר, מושיב על הכיסא החשמלי ומספר להם איך זה מרגיש, כדי שיבינו את עומק התהום שתחכה להם אם יבחרו בכיוון הלא נכון.

הפגנה נגד הוצאה להורג במדינת וירג'יניה(צילום: AFP)