ואז בא שוטר וביקש שאעבור לספסל האחורי

עד אתמול הייתי בטוחה שאני חיה במדינה חופשית. הייתי בטוחה שכבוד האדם וחירותו הוא ערך עליון ובל יעבור בחברה הרבגונית שלנו. נכון שיש קריאות נגד קבוצה כזו או אחרת אבל הרי את האדם באשר הוא אדם, בלי קשר לדת גזע ומין, יכבדו, כי זו החברה בה גדלתי. אלה הערכים אותם למדתי. אבל זמן קצר לאחר שעליתי על קו 451 של אגד מרובע ז' באשדוד לירושלים התבדיתי. מתברר שלא כולם חיים לפי הפתגם "דרך ארץ קדמה לתורה".

קו האוטובוס עליו עליתי עבר בשכונות חרדיות. אני, שרציתי להגיע לשכונת גבעת שאול בירושלים, לקחתי את הקו הזה שעוצר לי חמש דקות מהיעד שלי. רק כשהנהג הופתע מנוכחותי, הבנתי איפה אני נמצאת. התיישבתי מאחוריו כדי שיוכל לומר לי בדיוק היכן לרדת, אבל כנראה שלא כולם חשבו שאני באמת רשאית לשבת שם. קשה לי להאמין שבשנת 2011, יש גברים שמאמינים שאסור להם לשבת מאחורי אשה.

סירבו לאפשר לנהג להמשיך בנסיעה (צילום: טניה רוזנבליט)

עוד בערוץ הדעות :

נשות המנהיגים, התאחדו נגד ההדרה / יזהר אופלטקה

להיות כמו מח"ט אפרים כל השנה / תחקירני "בצלם"

אחד הנוסעים לא היה מוכן לשבת ונשאר על גרם המדרגות ליד הנהג במשך כל הנסיעה, אך היה נוסע אחר שהחליט לעשות המולה. הוא מנע מהנהג לסגור את הדלת וקרא לחבריו, שהגיעו והתגודדו מסביב לאוטובוס. רובם הסתכלו בסקרנות כאילו הייתי איזה מיצג במוזיאון. הם היו כ-20 חבר'ה, דיברו ביידיש ומהר מאוד נראה שהתארגנה שם הפגנה קטנה בדרישה שהאוטובוס הזה הוא שלהם, בהסכם עם חברת אגד, וכי מי שיעלה עליו יחוייב למלא אחר דרישות הקהילה. הם חזרו על הטענה הזו מספר פעמים גם בעברית, למרות שהנהג ניסה להסביר להם שזהו קו אגד רגיל,ולא מוגדר כ"כשר".

בשלב הזה, אני חייבת להודות שקצת פחדתי. אף אחד מהם לא טרח לפנות אלי ולבקש ממני את מה שנראה בעיניהם כל כך הגיוני - שאעבור לשבת מאחורה. הם הסתפקו בלהצביע ולקרוא לי בשמות ולהתרעם על כך שחברת אגד לא מגנה על זכויותיהם. אני חייבת להודות שלא הבנתי מהן אותן זכויות עד עכשיו.

תורה לפני דרך ארץ

הנהג, שראה שלא יוכל להמשיך בנסיעה, קרא למשטרה. כאשר השוטר הגיע, הוא החליף מספר מילים עם הנהג, דיבר ארוכות עם מארגן המחאה הספונטנית ואז עלה לאוטובוס כדי לשאול אותי אם אני מוכנה לכבד אותם ולעבור לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס. הוא חזר על השאלה פעמיים. הוא גם היה הראשון שפנה אלי ודיבר אתי במשך כל הזמן הזה. עניתי לו שכיבדתי אותם מספיק בלבוש הצנוע שלי ושאני לא יכולה להשפיל את עצמי כדי לכבד מישהו אחר. הם צריכים לשאול את עצמם כיצד ייתכן שהשפלת אשה מכבדת אותם. איך ייתכן שגבר ירגיש בימנו שאשה לא ראויה לשבת מלפניו? למה ירגיש אם אמו, אחותו ובתו יזכו לכזה זלזול?

מהומה מחוץ לאוטובוס. ישראל 2011(צילום: טניה רוזנבליט)

בסופו של דבר, השוטר קיבל את סירובי בלית ברירה, זה שארגן את ההפגנה נשאר באשדוד ואילו שאר הנוסעים, כולל נוסעים חדשים שעלו לאחר מכן, עברו על פני והתיישבו מאחורי בלי שום בעיות.

נשארתי עם כמה שאלות בעקבות המקרה הזה: מדוע הגבלת זכויותיו וחירותו של מישהו נחשבת להוגנת כשמדובר במילוי דרישות הלכתיות כאלה ואחרות? ממתי התורה באה לפני דרך ארץ בסיסית? איך ייתכן שימוש כל כך ציני בדת ואיך אף אחד לא הבין עד עכשיו שהבעיה היא חברתית והקשר שלה לדת קלוש עד כדי לא קיים? איך ייתכן שחברה שלמה בוחרת להשפיל את בנותיה, נשותיה ואחיותיה ואיש לא זועק זעקה? מי מאמין שאפשר לבחור לחיות חיי השפלה והדרה?

לפנות אל האדם

בישראל 2011, המלחמה היא על חופש הפרט! מלחמה בין קבוצות לא מובילה לשום דבר חוץ מסכסוך ארוך שנים, מלא בססמאות ריקות: ערבים נגד יהודים, חרדים נגד חילונים. ככלות הכל, כולנו רוצים לחיות את חיינו לפי הבנתנו, אמונתנו ויכולותנו, להיות הכי טובים והכי מוצלחים שנבחר. בדגש על המילה בחירה. כל אחד רוצה לבטא את עצמו, גם החרדים וגם החילונים. אסור לתת לקבוצת כוח זו או אחרת להשתלט על הקול הייחודי של מישהו מאיתנו. חופש אינו מילת גנאי, כל אחד שואף אליו, בכל חברה ובכל מצב. אם נוותר על הסטיגמות ונפנה לאדם המתחבא מאחורי המילים "חרדים" או "חילונים", נוכל לייצר דיאלוג אמיתי ואולי לצמצם את הפער בינינו.

טניה רוזנבליט, כותבת ומתרגמת. לומדת בבית הספר לאומנויות קאמרה אובסקורה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il