המירוץ אל הצ'יפס: איך שורדים הדביבונים?
פרוותי, שמנמן, חצוף וחברותי, ולפעמים קצת מסריח - זהו סיפורו של הדביבון הרחצן, הוא הרקון המצוי, שנפוץ בעיקר באזורים החקלאיים של צפון אמריקה. חכם כמו חתול בית, שוטף את מזונו במים לפני המאכל וחובב דונאטס מושבע
בשנים האחרונות גילו הדביבונים שאפשר למצוא מזון קל יותר וללא מאמץ בסביבת האדם, והם החלו להגר לפרוורי הערים, ולפעמים אף לערים עצמן. הם הגיעו גם לאירופה, ושם הם נחשבים למין פולש (שמקורו לא שם), וכאילו כדי להצדיק את השם - הם פולשים לחצרות בתים ולא פעם אף לבתים עצמם.
עוד בערוץ בע"ח:
- אימוץ כלבים וחתולים (בואו הביתה)
בארצות הברית הם אוהבים דונאטס – בין המאכלים הלאומיים של האמריקנים. בצרפת הם מעדיפים את הצ'יפס הצרפתי; לכן הם נמצאים סביב מסעדות, ומפשפשים בערמות האשפה כדי לזכות במעדן חינם.
אבל אולי זה עדיף על החיכוכים שהיו להם עם בני האדם, מאז ימות המאיה במקסיקו, שם הם השתלטו על שדות התירס (שעדיין לא הניבו יבולי ענק כמו היום), ועל אף כל השיטות לגרשם לא הצליחו להתגבר עליהם. גם היום הם עדיין אוהבים תירס, אבל הפגיעה שלהם זניחה מול יבולי הענק, וכאמור, הם גם שינו את טעמם.
הדביבונים התפרסמו באירופה לראשונה על ידי כריסטופר קולומבוס, שסיפר על בעלי חיים דמויי כלבים, או אולי חתולים, או אולי תערובת של שניהם. היו ששיערו שהם תערובת של כלבים וגיריות, בגלל הצבע והמראה.
אחרים חשבו שהם בעצם דובים קטנים. קארל לינאוס, אבי תורת המיון המודרנית, במהדורה השנייה של ספרו Systema Naturae, כינה את הדביבון "דוב ארוך-זנב", ובמהדורה העשירית הוא כבר קרא לו "הדוב הרוחץ", על שום מנהגו לרחוץ את מזונו במים לפני שהוא אוכל אותו. פירוש שם הסוג שאליו הוא משתייך - Procyon - הוא "לפני הכלב" או "דמוי כלב". כיום שמו הדביבון הרחצן.
החלוצים הראשונים שבאו לאמריקה מאירופה צדו דביבונים ואכלו אותם. אבל לא למשך זמן רב, משום שמהר מאוד הם גילו שהבופאלו, הוא הביזון האמריקני, טעים יותר וגדול יותר. במקביל להסתגלות שלו לחיים העירוניים למד הדביבון שכדי לשמור על מקורות המזון שלו מפני בני האדם, שלא ממש אוהבים לראות אותו מפזר את האשפה, הוא צריך לאיים, וכדי שהאיום יהיה משכנע – הוא לפעמים מבצע מצגי תקיפה שמסתיימים בנשיכות.
הדביבון הוא אחד מבעלי החיים הגדולים שהצליחו להסתגל היטב להתפתחות האדם. במקביל לפלישה לאזורי יישוב הרחיב הדביבון את תפוצתו גם לאזורים הרריים דוגמת הרי הרוקי.
מסיכת פנים שחורה וזנב מפואר
במשפחה שתי תת-משפחות: תת-משפחת הפנדה הצמחונית (Ailurinae), ותת-משפחת הרקונים אוכלי הכול (Procyoninae). משפחת הרקוניים התפצלה ממשפחת הכלביים (Canidae).
לרקון שישה מינים: הדביבון המצוי (Procyon lotor) הוא המין הנפוץ והמצוי ביותר שחי במקומות חיות שונים. בדרך כלל פרוותו אפורה-חומה, ולעתים בהירה יותר, לרבות פרטים לבקנים. על הזנב יש לו טבעות שחורות-חומות לסירוגין (לרוב חמש). פניו דמויי מסכה שחורה עם פסים אפורים. קצות אוזניו בהירים. אורך גופו מ-50 עד 60 ס"מ, ואורך זנבו העבות מ-20 ל-25 ס"מ. תת-המין מאיי בהאמה הוגדר ב-1996 בסכנת הכחדה על ידי ה-IUCN.
הרקונים בינוניים בגודלם, אורך גופם מראש עד זנב כ-70-40 ס"מ, אורך זנבם 40-20 ס"מ, ומשקלם ארבעה עד עשרה ק"ג; הזכר גדול מהנקבה. מסכת הפנים השחורה כהה המכסה על העיניים משווה להם פני שועל; על הזנב טבעות שחורות.
לרקונים חמש אצבעות, והם צועדים על כפות רגליהם. פרוות האוכלוסיות הצפוניות ארוכה ועבה יותר ומשקלם רב יותר (בדרך כלל, ככל שבעלי החיים צפוניים יותר הם גדולים ופרוותיים יותר, ומספר הצאצאים בשגר גדול יותר). תוחלת החיים בשביה של המינים הקטנים במשפחה היא בין 20-10 שנים, ובטבע בין שנתיים לחמש שנים בממוצע. מעטים מאריכים חיים יותר.
מקורם בצפון אמריקה, דרום קנדה וארצות הברית, דרך מרכז אמריקה (פנמה) עד לדרום אמריקה. הם הוחדרו לגרמניה, מזרח צרפת, אוסטריה, רוסיה ואזורים הרריים בקווקז, וליפן. הדביבון הרחצן, הנפוץ ביותר בין המינים, נכחד מקובה וג'מייקה. ניתן לפגוש רקונים גם ליד מפלי האיגואסו בברזיל; ייתכן שהם הגיעו לשם בעצמם, וייתכן שהובאו על ידי בני האדם בשנים האחרונות.
בכל מקום אליו הגיעו בעולם - פיצוץ אוכלוסין
ב-1962 כמה מהם מגן החיות בעיר היפנית אינויאמא, והתפשטו ביפן. הם הרחיבו את תפוצתם צפונה לאי הוקאידו, ודרומה עד לארכיפלג המבודד של אוקינאווה. ב-2005 צירפו אותם ביפן לרשימת המינים הזרים הפולשים, תחת קורת הגג של Invasive Alien Species Act - IASA) היפני.
כן הוחדרו הדביבונים לאירו-אסיה, שם ידועות מזה 30 שנה ויותר אוכלוסיות בר שהסתגלו לסביבה. שאר המינים נשארו במקומות חיותם הטבעיים.
ב-1934 נענה הרמן גרינג לבקשת "שירות היערות של הרייך", ואישר לשחרר לטבע בעל חיים אקזוטי שמוצאו בצפון אמריקה, כדי "להעשיר את עולם החי המקומי ולספק לציידים בעל חיים חדש לירות בו".
בהיעדר אויבים טבעיים, אימצו הדביבונים בחדווה את היער הגרמני כמקום המחיה המועדף עליהם. חובבי הציד המקומיים, שעבורם הוחדרו לאזור, היו עסוקים באותה עת במלחמות גדולות יותר, והדביבונים החלו להתרבות בקצב מסחרר. בתוך זמן לא רב התחבטו הגרמנים בסוגיה - כיצד נפטרים מאוכלוסייה המונה יותר ממיליון דביבונים, שהפכו למטרד קשה ואיימו להפוך לאסון אקולוגי.
הדביבונים נפוצים מאזורים ממוזגים ועד יערות גשם טרופיים. הם מסתגלים לאזורים חקלאיים ועירוניים. הם מעדיפים יערות וביצות בקרבת מקורות מים ובחופים. הדביבונים אוהבים מאוד שדות תירס בשלים, ובחיפוש אחרי מזון הם נודדים על פני 80 קמ"ר, בהתאם לצפיפות האוכלוסייה ומגוון התפריט.
מנהג: שוטפים את המזון במים לפני האכילה
חוקרים לא ממש יודעים מה מקור הנוהג של הדביבונים, שהפך להיות גנטי, לשטוף במים את המזון שלהם לפני האכילה. חלק מייחסים את המנהג לעובדה שהדביבונים לצדים צפרדעים ודוחיים אחרים, ובדרך הזאת הם נפטרים מההפרשות המרות, שלעתים הן ארסיות, של הצפרדעים למיניהן.
ברוב אזורי המחיה שלהם הדביבונים מחפשים מזון בלילה, בקרבת פלגי מים או ביצות. צבעם הכהה מותאם לפעילותם בשעות החשכה. פרט לצפרדעים ולאפרוחי ברווזים, הנחשבים אצלם למעדן, הם מתמקדים במזונות זמינים וקלים להשגה.
באביב הם ניזונים בעיקר משלשולים וחרקים, בקיץ מגרגירים, אגוזים, צפרדעים, צבים וצרצרים; בסתיו מתירס ופירות ועופות מים שנורו ואבדו לציידים; בחורף הם מעדיפים בלוטים ואצטרובלים המצויים בשפע. באזורים הקרובים למגורי האדם הם מעדיפים למצוא את מזונם בפחי אשפה ובמזבלות, שם המזון פחות בריא, ולכן הדביבונים העירוניים שמנים יותר מאחיהם הכפריים, האוכלים דיאטה מאוזנת יותר.
הביולוג סטאן גרייט, מהאוניברסיטה של אוהיו, שחקר דביבונים כ-25 שנים, אומר שהם נוהגים לצעוד מרחקים גדולים כדי להתענג על המעדנים האהובים עליהם, והתירס נחשב אצלם למעדן מהמעלה הראשונה.
מאחר שיש להם רק חלון הזדמנויות קצר שבו התירס מבשיל בבת אחת, הם מחכים להזדמנות זו ואינם מהססים להתבוסס בבוץ להגשמת מאווייהם. לדבריו, "הם משתגעים על טעם התירס". טרם התבררה התעלומה אודות התנהגות האכילה המקובצת שלהם, אבל על אף ששדות התירס ענקיים, הם נוהגים להתקבץ במקומות מסוימים ולחסל חלקות תירס שלמות.
גם באירופה המצב אינו שונה. האירופים סייעו לדביבונים לשגשג, כשזרעו שדות ענק של תירס ובנו ממגורות גדולות לאחסון. בראשית המאה ה-20 הפכו החוות לבתי מגורים, בערים חסרים אסמים, ולכן מחסנים נתפסים כמאורות ומחילות חלופיות. מקורות מים מלאכותיים החליפו מקורות מים טבעיים, מזרקות החליפו פלגי מים, ומרכזים עירוניים דוגמת שווקים או מזבלות הפכו יעדי שיחור מזון מועדפים על אוכלי כול.
אוהבים מים ובעלי זיכרון מפותח
כפות הרגליים של הדביבונים רגישות ביותר, מוגנות על ידי שכבת שיער דקה שנעשית גמישה כאשר היא נרטבת. חמש האצבעות אינן מקושרות זו לזו, היבט בלתי רגיל בסדרת הטורפים, אך הן רחוקות ביכולותיהן מאלה של אצבעות הפרימטים.
הרקונים מסוגלים להימצא במים במשך שעות גם בטמפרטורות שמתחת לעשר מעלות צלסיוס. מניחים שבדומה לכלבים, כושר הבחנת הצבעים שלהם לא טוב ביום, ומתחזק בשעות הערב. חוש הריח חשוב לזיהוי בני מינם, והם משתמשים בשתן ובגללים לסימון. הדביבונים משמיעים קולות בתדרים של 50 עד 85 קילוהרץ, קולות שקטים כמו אלה שמייצרים שלשולים מתחת לקרקע.
עד כה נעשו מחקרים מועטים שהתחקו אחרי יכולותיהם המנטליות, ורובם התמקדו בחוש המגע שלהם ובהתנהגותם החברתית. חיבתם לצ'יפס ולסופגניות ונכונותם להתחלק במעדנים אהובים, הובילו למחשבות יצירתיות בנוגע לפיקחותם.
בתחילת המאה הקודמת גילו חוקרים בניסויים התנהגותיים שהדביבונים מצליחים לפתוח 11 מ-13 מנעולים מורכבים בפחות מעשרה ניסיונות, וציינו שהם לא התקשו בכך גם כאשר הפכו את המנעולים.
החוקרים הסיקו שהדביבונים מבינים ולומדים לפתור בעיות באותה מהירות כמו מקוקי הרזוס. מחקרים אחרים משנות ה-70 עד ה-90 של המאה ה-20 התמקדו בזיכרון, והראו כי הם מסוגלים לזכור פתרונות לסדרת מטלות שהוטלה עליהם גם לאחר שלוש שנים.
חכמים כמו חתולי בית ומקימים "כנופיות"
בניסויים שפורסמו על החוש המספרי הראו שהדביבונים הצליחו לזהות ולזכור קופסאות שהכילו שניים או ארבעה ענבים (כלומר – מספר זוגי), טוב יותר מאשר אלו שהכילו שלושה ענבים, אבל תמיד הם העדיפו את הקופסאות שהכילו מספר גדול יותר של ענבים. דביבונים מסוגלים להשתמש בכפות ידיהם כדי לפתוח דלתות. מניחים שמנת המשכל של הדביבונים דומה לזו של חתולי הבית.
המבנה החברתי של הרקונים מציג "חברה בשלושה ממדים": פעילות יחידאית, קואליציות חברתיות ("כנופיות") של זכרים, וחברת "ידידות" באזורי אכילה או מנוחה היכולה להתפרק בכל רגע. הזכרים נוטים להגן על הנקבות בעונת הרבייה כנגד פולשים פוטנציאליים. כמה מהם הופכים להיות תוקפניים. הנקבות שומרות על הצאצאים מפני הזכרים זרים.
ה"כנופיות" נעשו שכיחות יותר בערים. לעתים, מצטרפות גם נקבות מאזורים חקלאיים לקואליציה חברתית כזאת, אם כי גם בתוך ה"כנופיות" הן מעדיפות ליצור קבוצה של ידידות. הן שוהות יחד עד לכמה חודשים ברציפות, ואז לפתע (ולא ברור מדוע) הן נפרדות ומתנהגות כאילו מעולם לא הכירו זו את זו. נתונים שהתקבלו מדביבונים ממושדרים בטורונטו הראו שהם השתמשו בדרכים ראשיות ולא חצו רמזורים וצמתים ראשיים, ללמדנו על פיקחותם. מספר הדביבונים הדרוסים קטן יחסית למיני בעלי חיים עירוניים אחרים.
החל משנות ה-70 של המאה הקודמת הם ניצודו ב- Coon Hunting, שהפך להיות ספורט חוקי המתקיים בין החודשים ספטמבר עד דצמבר מדי שנה, בעיקר במזרח ארצות הברית. מספר הדביבונים שמתים כתוצאה מציד, לכידה במלכודות, מחלות או דריסה מסתכם בכארבעה מיליון פרטים בשנה. בדרום-מזרח ארצות הברית הדביבון המצוי הוא מהנשאים העיקריים למחלת הכלבת. בשנות ה-80 של המאה ה-20 התפשטה הכלבת צפונה והגיעה למדינות כמו וירג'יניה ומרילנד.
בכמה מדינות בארצות הברית ניתן לגדל דביבונים כחיות מחמד באופן חוקי. הבעיה היא שכאשר הם מתבגרים הם הופכים לחיה סקרנית שאינה יודעת שובע, טבעם נעשה הרסני, והם מתחילים לשגע את בעליהם.
נדב לוי הוא זואולוג, מתמחה בחקר בעלי חיים אינטליגנטיים ומדריך בכיר בחברת "עולם אחר" באפריקה
הכתבה פורסמה בגיליון אוקטובר 2011 של הירחון "טבע הדברים "
מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
