קוראים לי מורן ואני מכורה לקניות. לבייבי.

היום הבנתי באופן סופי שאני מכורה. לא, לא לנעליים (שזו מחלה אחרת שמצריכה טיפול ,או אפילו אשפוז בכפייה), אלא לשופינג של בגדים וצעצועים לתינוקות. ההבנה הכתה בי כשהלכתי לסדר לפצ'ולי את הסלקל. נכנסתי לחנות הגדולה בארץ אך ורק למטרה הזאת. מיותר לציין שייבשתי את אחותי ברכב ואמרתי לה שזה ייקח ממש דקה.

כבר ביקרתם בערוץ הריון ולידה שלנו?

הטורים האחרונים של מורן:

תינוקי מתוקי, מתי לעזאזל תלך כבר לישון?

תפסיקו להכחיש: תינוק מכוער זו לא מילה גסה  

• אני מותשת. לעזוב את הילד ולצאת לחופשה?
• איך מורן אייזנשטיין הורידה את הבטן אחרי הלידה?
• מסמל סקס לפרה חולבת. מורן אייזנשטיין הפכה לאמא
  

אבל להיכנס לחנות גדולה שיש בה הכול לתינוק ולא לקנות כלום? זה ממש כמו להביא את הפרה למים ולא לתת לה לשתות. וכך, בזמן שחיכיתי לטכנאי החברה ראיתי אופניים חמודות שהן כמו עגלה. נשבעת לכם שהן הסתכלו עליי מרחוק ואמרו לי "בואי תקני אותנו". נו, הן ידעו למי לפנות. אותי ממש לא קשה לשכנע לקנות. אופניים פעם ראשונה, אופניים פעם שנייה... נמכר לבלונדינית הפראיירית מימין!

חייבת לקנות לתינוק בכל חנות 

קוראים לי מורן ואני מכורה. לא, אל תגידו לי עכשיו שאתם אוהבים אותי. רק בעלי היקר "אוהב" אותי כשאני חוזרת הביתה עם קניות שלא קשורות למציאות.

אז הגעתי הביתה עם האופניים ובעלי הסתכל עליי ולא אמר מילה - אבל המבט שלו הסגיר הכול. "למה לעזעזאל תינוק בן חמישה וחצי חודשים צריך אופניים?!", שאלו העיניים שלו, "ועוד בכזה מחיר? אפשר היה לקנות גלגל של רכב".

כשאני משחזרת את הצעדים שלי חמישה חודשים אחורה אני מבינה שההתמכרות שלי התחילה עם בגדים לפצ'ולי. לשמחתי למדתי מהר מאוד שלא ממש שווה להשקיע בבגד יקר, פשוט כי הוא גדל מהר מאוד והכול נהיה קטן. חבל רק שהבנתי את זה רק אחרי שקניתי לו בגד יוקרתי פלוס נעליים, שהוא הספיק ללבוש פעם אחת בלבד לפני שזה היה קטן מדי.

אבל זה לא אומר שאי אפשר להתמכר לבגדים זולים משוק הכרמל (שלושה סטים מהממים ב-50 שקל. מטורף). כבר הספקתי לקנות לו בכול הצבעים עם כל ההדפסים הכי חמודים - ולא כואב לי הלב כשהם הופכים לקטנים מדי.

הבעיה היא שזה ממש לא נגמר בבגדים. זה קורה בכל חנות שאני רק עוברת לידה - אני פשוט חייבת לקנות משהו לתינוק. כל שטות, כל צעצוע, כל בגד חמוד, כל פטנט לאמבטיה, כל ברווז שעושה גע גע... מה יהיה הסוף איתי?

פעם הסתדרו עם בובה אחת לילד

וכל פעם אחרי מסע קניות מטורף שכזה אני אומרת לעצמי את אותו המשפט: "פעם הסתדרו עם בובה אחת לילד". זוכרים? אותה בובה ליוותה אותנו עד שהלכנו לבית הספר. גם לי הייתה כזו בובה, ואם להודות על האמת היא הזיכרון היחיד שיש לי מצעצועים. זו הייתה בובת רותי סמרטוטי עם שיערות ספגטי ושרשרת בריח תות. אבי ז"ל קנה לי אותה, ומעבר לגעגועים שלי אליו, לפעמים אני גם מתגעגעת לבובה. זו הבובה שהייתי מספרת לה את כל סודותיי וחלומותיי.

והנה היום, כשאני אמא, יש בי רצון לתת לילד שלי את כל מה שאפשר. אני זוכרת שעוד כשהייתי רווקה וכמהה לתינוק, הייתי עוברת ליד חנות תינוקות, מתמוגגת, חולמת על הרגע המיוחל שבו אהיה אמא ואוכל לקנות את כל הדברים המתוקים האלו. אני מודה שלפעמים גם הייתי קונה - פשוט לא יכולתי להתאפק. פעם זה היה נעליים קטנות בצבע וורוד, אחרת דובי קטן עם אוברול בצבע תכלת. שמרתי את זה אצלי ואמרתי לעצמי ש"יום אחד זה יקרה".

ויום אחד זה קרה ונולד החיים שלי, וכמו כל אמא אני רוצה להעניק לו את כל העולם (לפחות עד שהדסה הפקידה מהבנק מתקשרת) ומה שקרה בסוף זה שהבית שלי נראה כמו ג'ימבורי מהלך שכולל ארבעה סוגי אמבטיות (כרית לכיור, אמבטיה מתנפחת, אמבטיה עומדת בתוך אמבטיה ומקטין אמבטיה עם כיסא ישיבה), שלושה סוגים של מזרני פעילות עם צבעים, בובות ורעשים (כי בטיפת חלב אמרו שחובה לשים אותו על הבטן) שמונה בקבוקים (כי הייתי חייבת לבדוק מה הכי טוב בשבילו וכמה מהר הוא שותה מכל אחד), חמישה מוביילים שנתלים על המיטה ומנגנים (בעיקר בטהובן ומוצארט, כי רק מוסיקה קלאסית עוזרת לפצ'ולי להירדם).

וכמובן שיש גם עריסה לחדר השינה, לול לסלון, נדנה עם מנגינות של ים (נו, אמרו לי שזה רעש שמזכיר לו רחם) ודובי מדבר שמלמד אותו את האלף-בית. ואל תשכחו את העגלה, שממורכבת מאמבטיה, טיולון וסלקל לרכב בחבילה אחת (סיוט אמיתי - אני לא יכולה לראות את זה כבר, שלא לדבר על לסחוב ולהעמיס לרכב).

קונים בשביל עצמנו

אז אחרי שהבית שלי נהיה חנות צעצועים בפני עצמה, ואחרי שבלילה במקום לחלום על כבשים אני חולמת איפה לדחוף את הצעצועים, מצאתי פתרון - ושכנעתי את אמא שלי לעשות לפצ'ולי חדר משלו אצלה בבית ("כי ככה אביא אותו אליך יותר", היה המשפט שסגר את העסקה). וכך נוצר

"המחסן של פצ'ולי 2" אצל סבתא - אבל אני ממשיכה לקנות. 

אני מקווה שאיזה זוכה בפרס נובל יימצא לי ולמכורים כמוני תרופה. או אולי שתקום במדינת ישראל משטרת הקנייה, שתעצור אותי על שופינג ללא אבחנה ברגע שאני מגיעה לקופה. פשוט שיגיעו שני שוטרים וייקחו אותי לבית הכלא של מכורי השופניג (ואם אפשר אז שיהיה באיזה קניון, ועם אשראי פתוח). מה שבטוח זה שאני אהיה הראשונה שאברח משם כדי להסניף איזו נעל...

ועכשיו ברצינות. אני בטוחה שכפצ'ולי יגדל הוא ממש לא יזכור מה היה לו וכמה. ברור לי שאנחנו, ההורים, קונים בשביל עצמנו, בשביל להשלים איזה חסך או כדי לדעת שנתנו הכל, כל מה שיכולנו להרשות לעצמנו וכל מה שלנו לא היה בילדות,לילדים שלנו. אבל בתכל'ס מה שהילד הכי זוכר זה כמה אהבו אותו, חיבקו אותו ועטפו אותו.

ובנימה אופטימית זו אני הולכת לסדר את המחסן של פצ'ולי, שכנראה רק ימשיך וייגדל, ואותיר אתכם עם המחשבה הבאה: מה יקרה כשתגיע תינוקת קטנה לרחם שלי?!

מורן אייזנשטיין, שחקנית, סופרת ומקימת האתר "emush - מועדון האמהות הראשון בישראל ", נשואה לינאי ואמא של אריאל