עזרה בדרך

אולפן ה' של גלי צה"ל נמצא בקומה השנייה של מבנה יפואי רקוב ומתקלף. הוא ממוקם בלב מחלקת האקטואליה, בין דסק החדשות למזכירות המערכת, ומוקף במסדרון המעגלי של משרדוני הכתבים. המסלול שמוביל אל החדר הקטן הזה שממנו משדרים רדיו עובר דרך שתי דלתות ברזל אפורות וגדולות, שמפרידות באופן כמעט סטרילי בין הרעש שבחוץ לשקט שחייב להישמר בפנים. קירות האולפן מצופים שטיחי קיר שנועדו לשמור על בידוד אקוסטי, ואת האוויר מספקת מערכת בקרת אקלים כל כך מתוחכמת שהיא מאפשרת ליושבי האולפן לדעת בכל רגע נתון אם ההוא מהקומה למטה שעושה שבוע־שבוע במטבח הצבאי מטגן חביתות על מרגרינה או חצילים בשמן עמוק.

על השולחן המרכזי של האולפן עומדים שלושה מיקרופונים. בכל שעה עגולה, ולפעמים גם בכל חצי שעה, מתיישב מול אחד מהם קריין ומדווח חדשות. זה השולחן שלידו יושבים גם שדרנים כמו מיכה פרידמן, רזי ברקאי ויעל דן, ומגישים את תוכניות האקטואליה שלהם. מיליוני רגעים היסטוריים הועברו באמצעות המיקרופונים האלה אל המשדרים ומהם החוצה אל האוויר ואל מקלטי הרדיו: הסכמי שלום ורצח של ראש ממשלה, פיגועי תופת וחתונות מלכותיות, טקסי השבעה של חברי כנסת וטקסי השבעה של טירוני גולני. בין לבין שודרה ועדיין משודרת מהאולפן הזה גם מוזיקה. הרבה מוזיקה.

מימין לשולחן ההגשה ניצב חלון ענק שמעברו השני יושב טכנאי מול קונסולת שליטה. מאחוריו יש שולחן צר וארוך שעליו סוללת הטלפונים של תמנוני ההפקה, יצורים שמסוגלים לדבר עם שניים ולפעמים גם ארבעה מרואיינים פוטנציאליים בעת ובעונה אחת. את המוזיקה, האותות והתשדירים למיניהם מנגנים מעמדה אחרת, שנמצאת משמאל לשולחן המרכזי. עמדת הקריין התורן, המקום שבו למדתי - מצפייה, מהאזנה ובהמשך גם מהתנסות - איך עושים רדיו.

לילות וימים ישבתי בעמדה הזאת. באותן שנים היו בה שני פטיפונים, שני מכשירי קומפקט דיסק וזרוע מתכווננת עם מיקרופון, שלתוכו אמרתי בחמש לפנות בוקר של איזה יום חול סתמי את המשפט הראשון שלי באוויר: "אתם מאזינים לגלי צה"ל, שידורי צבא ההגנה לישראל". אחר כך שידרתי גם מוזיקה, שירים לשבת לפנות בוקר או שירים עבריים בארבע אחר הצהריים. אבל המסגרת השידורית שבה קיבלתי הזדמנות ראשונה ממש לדבר ברדיו, להגיד מה שבא לי בלי שאף אחד ישב לי על הראש, הייתה "לא רוצים לישון".

את המוזיקה הייתי אוסף מהתקליטייה לקראת חצות, ומכניס לסלסילת סופרמרקט. ערמה של דיסקים ותקליטים, ולצידם שלושה דפים ורודים כמו של פנקס חשבוניות שעל כל אחד מהם רשימת שירים לשעת שידור שלמה. בשעתיים שלפני השידור הייתי מקשיב לשירים שאת חלקם הכרתי ואת חלקם לא, מושך את חוברת המילים והקרדיטים מעטיפות הדיסקים או התקליטים ורושם לעצמי דברים שאולי כדאי להגיד בין שיר לשיר. בתוך הסלסילה הזאת חיכתה לי לפעמים מוזיקה שהפכה עם השנים לחלק בלתי נפרד מתחנות התרבות שלי, ואני חייב להודות: היו גם לילות ששידרתי מוזיקה שעדיף לשכוח.

לילה אחד חיכה לי בסלסילה תקליט ויניל של זמר שהכרתי רק בשמו, ושאם הייתם שואלים אותי על הרפרטואר שלו, לא היה לי מה לענות. לאלבום קראו Harvest, והרצועה השלישית בצד א' הייתה שיר בשם A Man Needs a Maid. בנאדם צריך עוזרת.

החיים שלך בכאפה

גרתי אז בדירת שותפים מטונפת עם מקרר ריק מאוכל וכיור מלא בכלים, ולגמרי יכולתי להבין למה בנאדם צריך עוזרת. מה שלא לגמרי הבנתי זה למה בנאדם צריך לכתוב על זה שיר. עוד בתקליטייה, ברגע שראיתי על הנייר הוורוד את המילים בכתב ידו של העורך המוזיקלי, תכננתי להגיד משהו ברוח הדברים האלה.

מאוחר יותר, באולפן, החלקתי את הפיידר של הפטיפון, ופסנתר עצוב התחיל להתגלגל אל תוך האוזניות. כשהקול הדק והחלילי של ניל יאנג פיזר את המילים הפשוטות מעל הפסנתר, כבר הייתי שבוי. יש שירים שנשמעים כאילו נכתבו עליך; A Man Needs a Maid נשמע כאילו אני זה שכתב את השיר.

"החיים שלי משתנים בכל כך הרבה מובנים", שר יאנג, "אני כבר לא יודע במי לבטוח. יש צל שעוקב אחרי כבר ימים כמו קבצן שעובר מדלת לדלת". קפאתי כששמעתי את השורות האלה. לעזאזל, הבנאדם שר משהו שיכולתי להרגיש. משהו שהידהד בתוכי. שגרם לי לחשוב - באמת לחשוב - על החיים שלי.

הייתי עצוב באותם ימים. עצוב ומודחק. מבחוץ הכל אחלה וסבבה ובכיף, אבל מתחת לקליפה היו בי בעיקר פחד וגעגועים. פחד מהאפשרות לפקשש את ההזדמנות הנדירה שניתנה לי כשהתקבלתי לתחנת הרדיו הצבאית, וגעגועים לחיים הקודמים שלי. חיים שאולי הייתה בהם פחות הבטחה, אבל גם הרבה פחות לחצים.

שנה לפני הלילה עם השיר על העוזרת הייתי מדריך נוער במסגרת שנת שירות בגרעין עודד. גרתי במושב נתיב העשרה, על גבול עזה. ניהלתי קן של תנועת נוער, חרשתי ברגליים את כל הארץ, ובכל יום הכרתי אנשים חדשים ומעניינים. עם הגיוס נתלשתי מהחיים האלה, השארתי מאחור חברים ומרחבים, והנה אני הולך על ביצים בין חללים אטומים של מבנה אפור ורקוב ביפו. תורנות שמירה ותורנות ניקיון מדרגות, משמרת בוקר באולפן או שיעור לשון עם אבשלום קור, שום דבר שמזכיר זריחה מעל מכתש רמון או לילה על הכינרת. כמו שראיתי את זה, נזרקתי ממקום מושלם. ידעתי להעריך את איכות המקום שאליו הגעתי ואת האנשים שבקרבם נחתתי, אבל רציתי לחזור לאחור.

יאנג המשיך לשיר. עלתה בו המחשבה למצוא עוזרת שתגור לא רחוק ממנו, תבוא ותנקה ותלך. ואז בא הפזמון: הבנאדם צריך עוזרת. הבנאדם צריך עוזרת. הוא שר את המשפט הזה שוב ושוב, ואז הידיים שניגנו על הפסנתר התחילו להנחית את האקורדים בכבדות על הקלידים, ותזמורת סימפונית שלמה התגנבה אל תוך השיר. בהתחלה ליטוף עגמומי של כלי מיתר, ובהמשך תרועות הרות גורל ממחלקת כלי הנשיפה. אם אתם מכירים, אולי תבינו למה בשבילי זה הרגע שבו השיר הכאילו־פשוט הזה עושה תפנית דרמטית והופך לרגע קולנועי מולחן, נטול מילים ונטול סרט, שמאפשר לך לדמיין מה שבא לך ומרמז שתכף יקרה משהו גדול.

(צילום: MCT)

ומניל יאנג נעבור לניל יאנג

יצא לכם פעם לשבת לבד בתוך אולפן אטום ולשמוע סימפוניה דרך האוזניות? גם בתור אחד שמוזיקה קלאסית היא לא מנת השווארמה שלו אני יכול להעיד שזה גדול מהחיים, או לפחות גדול ממך, ולכן זה גם יכול לסחוף אותך כמו שיטפון. אם גם אתם לא בדיוק אנשים של באך או של פרוקופייב, נסו לחפש אלבום של הרולינג סטונס עם הסימפונית של לונדון. אותה אחת שמנגנת בשיר הזה של ניל יאנג.

כשהתזמורת מסיימת את ההשתלטות שלה על A Man Needs a Maid חוזר יאנג למיקרופון, והבלדה לעוזרת הופכת לשיר אהבה, או יותר נכון לשיר געגועים לאהבה; זה לא שהבנאדם צריך עוזרת כמו שהבנאדם פשוט לא רוצה להיות לבד. זה לפחות מה שאני שמעתי, ועפתי עם השיטפון. באותם רגעים לא היה אולפן ולא שידור, לא טכנאי ולא מחברת עם דברים שרציתי להגיד. רק צלילים שהגיעו ברכות מבחוץ אבל התפוצצו לי עמוק בתוך הבטן.

הייתי כל כך שבוי וממוקד במה שהשיר הזה עשה לי, שרק כשהוא נגמר גיליתי שלא כיוונתי את השיר הבא ברשימת השידור. זה רגע מלחיץ כשאתה קריין צעיר, כי זה אומר שצריך לאלתר. הרי אסור בשום אופן להשאיר שקט בשידור. מצד שני, התעסקות עם תקליט במיקרופון פתוח מזמינה שלל תקלות אפשריות. אני בחרתי להדליק את המיקרופון, ולהגיד בקול קצת רועד ששמענו את ניל יאנג, ושזה היה כל כך טוב שנשמע עוד קצת מזה.

נתתי למחט להתקדם בטבעיות אל הרצועה הבאה. גיטרה ומפוחית סטייל דילן החלו להתנגן באופן שישר זרק אותי לסרט עם דרכים מאובקות ורכבות מטען שחוצות מרחבים עצומים, שדות תירס מאופק עד אופק. אמריקה. נשמתי עמוק את אוויר הערבות שנשב באוזניות, והמועקה הדכדוכית שישבה עלי כבדה כמו מכסה של ג'ורה הייתה כלא הייתה.

הכרתי את השיר. זה היה Heart of Gold - אותו מסע חיפושים מתקתק אחר אהבה אחת שתסלק את הבדידות - ונשבע לכם שבאותם רגעים, הקיטש הזה ניקה אותי. הקצב של האקוסטית שיחרר את המועקה, המפוחית הייתה קלילה ומרעננת. אחרי המהלומה הסימפונית מהשיר הקודם, זה עשה לי רק טוב.

בחמש בבוקר הסתיים השידור, ואני רצתי לתקליטייה כדי לשמוע את שאר האלבום. היו שם רגעים נפלאים: שיר עם גיטרות מנסרות על אלבמה שתקועה עם הקאדילק שלה, גלגל על הכביש וגלגל בתעלה. There's a World, עם הופעת אורח שנייה של הסימפונית הלונדונית. Old Man, שבו הבנג'ו מנגן כמו גיטרה.

עם השנים ליקטתי המון פרטים על האלבום הזה מ־1972. למשל שזה האלבום הראשון של יאנג אחרי ההתפזרות של ההרכב קרוסבי, סטילס נאש ויאנג, ושהוא הוקלט בנשוויל, ושלקח שנה וחצי לסיים את ההקלטות בגלל בעיות הגב של יאנג. היום אני יודע גם שבזכות Harvest זכה הזמר הקנדי הנחבא אל הכלים לביקור במיינסטרים, מקום שממנו הוא מקפיד להתרחק עד היום. אבל באותו בוקר בתקליטייה, כשהתקליט עשה סיבוב שני מתחת למחט, עוד לא ידעתי כלום. רק התענגתי על תחושת הסיפוק שבגילוי מוזיקה חדשה ומרגשת, כזאת שמצליחה לתפוס אותך בסרעפת, לנגן עליך, ולימים גם להפוך לעוד אחד מהדברים שאתה אוהב לשכשך בהם את האוזניים. לחלק ממך.

חוגה של נקודה

אם אני כותב פה עכשיו על ניל יאנג, זה לא מפני שהוא נמצא בראש רשימת ההשמעות הפרטית שלי. הוא לא. למען האמת, ספק אם הוא שייך לחמישייה הפותחת של הזמרים האהובים עלי. אבל באותו לילה באולפן ה' של גלי צה"ל, המוזיקה שלו התיישבה לי בול על הנקודה. לא רק שיכולתי לשמוע את השירים, אלא גם הצלחתי להרגיש אותם כל כך חזק שהם שינו אותי קצת.

בפיזיקה קוראים לזה תהודה, רזוננס. המשמעות של זה בלטינית היא "אני עונה", וזה בדיוק העיקרון שמאפשר לזמרת אופרה לנפץ כוס אם היא שרה בקול מספיק גבוה ובעוצמה מספקת. גלי הקול מרעידים את החלל שבתוך הזכוכית עד שהיא לא מצליחה לשמור על המבנה שלה, ומתפרקת. זה בדיוק מה שקורה כשמוזיקאי, או כל אמן אחר, עושה את העבודה שלו מתוך כנות מלאה ובלי פחד לחשוף גם את הרקמות הרגישות ביותר. הוא משדר בתדר מסוים, כמו רדיו, ואם אתה מכוון אליו ברגע הנכון אתה יכול לקלוט דברים.

זה מה שלימד אותי ניל יאנג במחי אלבום: שלמוזיקה טובה יש איכויות מרפאות, מזככות. שהשיר הנכון בזמן הנכון יכול להיות יעיל יותר מפסיכואנליזה של שנה. שהוא יכול לנצח אפילו פחדים שלא הסכמת בכלל להודות בקיומם.

בלילה ההוא הפסקתי לפחד והתחלתי ליהנות מהשידור ברדיו. הפסקתי לחשוב על החיים שעזבתי, והתחלתי לתכנן את מה שיהיה. מאז ובמשך שנים ארוכות העדפתי גם להיכנס לאולפן האפור שבקומה השנייה דווקא בלילה, בשעות הקטנות, כשהגוף עייף ודווקא בגלל זה האוזניים יותר פתוחות לשיר אקראי שיחלחל לעומק. השתדלתי, ואני עדיין משתדל, להביא את כל מי שאני אל המיקרופון בתקווה שזה יהדהד במקומות הנכונים. לפעמים זה נראה לי אפילו יותר חשוב מלדווח איפה יש כרגע פקקים.