עד הגירוש: עובדת זרה התאהבה בשכן הישראלי

חשבת פעם איך זה מרגיש לחיות כ"ארעי" ולחיות בפחד מתמיד ממשטרת ההגירה ומגירוש? האם אי פעם תהית איך זה מרגיש לעזוב ילדים או משפחה בנקודה אחת על הגלובוס, על מנת לפרנס אותם וליצור עבורם עתיד טוב יותר? האם הרהרת פעם במחשבה על  איך זה מרגיש כשמשטרת המחשבות מחליטה להתיישב לך בתוך הלב, להחליט את מי אתה אוהב ולמה, ובהתאם לכך לקבוע עבורך אם אתה ראוי לנישואים?

עוד בנושא זרים בערוץ יחסים:

עדיין מחכה לך, זר גבוה ומסתורי

התחבקנו, שני זרים, יצירי העולם הדיגיטלי

אני עושה שמח בתשלום בחתונות של זרים

דווקא לא לפחד לפתוח בשיחה עם זרים

החיוך מבלבל אתכם, הישראלים

עד שהכרתי את מארי לא באמת הרהרתי בכל השאלות הללו, אבל מרגע שנפגשנו הן לא הצליחו לעזוב אותי. מארי, פיליפינית בת 30, הגיעה לארץ מהאי הגדול לוזון. היא השאירה שם את בנה בן השלוש, ובאה לכאן כדי לעבוד. לשאלות שלי היא משיבה בחיוך בלתי צפוי. "אני מחייכת כי זה מבלבל פה אנשים. בפיליפינים כל משפט נפתח בחיוך, אבל כאן נדמה שאתה צריך שתהיה לך סיבה לחייך".

גר בארץ נוכרייה

כשמארי מדברת על הבן שלה היא מתכווצת מכאב לכדי גור קטן המבקש בעצמו חיבוק, אבל מיד מתפקחת כאילו היא בתפקיד ומישהו צופה בה. "לפני כמה זמן", מספרת מארי, "דוד חלה והחל עידן התרופות היומיות. בהתחלה במינון נמוך עד שדוד הפך סיעודי לגמרי".

איך אתם שומרים על השפיות שלכם?

"נהוג אצלנו, הפיליפינים, כל מוצאי שבת מיד לאחר סיום שבוע העבודה, ללכת לדירה של חברים, לבשל את המאכלים המסורתיים שלנו, לצחוק ביחד ולשיר שירים רומנטיים באנגלית לאור שקופיות. הרפרטואר כולל את שנות ה-60 עד שנות ה-80, וגם הרבה קריוקי וידאו".

אז היית אומרת שאתם קהילה מגובשת? 

מדהים. 

לפעמים גם האהבה הכי גדולה לא מספיקה

עד כאן נשמע כמו סיפור אהבה מקסים וחוצה יבשות, אבל ישנה בעיה אחת - מארי עומדת לעזוב בקרוב. דוד הקשיש גוסס, והיא אמורה לסיים את שהותה החוקית כאן, מאחר וחמש השנים של אשרת העבודה עתידות להגיע לסיומן. "אני חוזרת לבן שלי, אבל אני שבורה. לא האמנתי שארגיש כך אבל האהבה לעידו היא עצומה, ובכל זאת עלי לעזוב. תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע, שאצטרך ללכת".

מה עם נישואים או משהו בסגנון? 

כששאלתי איך עידו מרגיש עם העזיבה שלה, מארי, שעד כה הייתה מאופקת, נשברה ופרצה פתאום בבכי תמרורים. "קשה לו מאוד וגם לי, אבל האהבה כנראה לא מספיקה".

יצאתי מהפגישה עם מארי בתחושה קשה של "אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה?". בארה"ב, על פי מפקד האוכלוסין של שנת 2000, היו 2,600,000 נישואים בין גזעיים ושם אין זה דבר נדיר עבור אמריקאי להינשא לאישה סינית, הינדית או היספנית.

כאן פני הדברים שונים, ולכן אין לדעת. אהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבה אמיתית, והיא עומדת איתנה במבחן הזמן וגוברת על כל המכשולים שבדרך. אני רוצה להאמין שאם מארי ועידו הם אכן סיפור אהבה אמיתי, אזי הדרך הארוכה שמארי עומדת לעבור עד שתגיע למעמד בת זוג חוקית בארץ - תהיה שווה את זה.

אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים

הכותבת היא אשת תוכן במדיה הדיגיטלית ומחוצה לה.