אמור לי מהו שיר חנוכה שלך, ואומר לך מי אתה

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• מתיסיהו על הזקן: הבנתי שזו לא האמת שלי
• פעיל חב"ד, כך תשיב לחילונים על "הדרת נשים"   
• אגמור בשיר מזמור: מעוז צור ב-32 גירסאות   
  

קשה לי להאמין שחרטומי מצרים לא הבינו את פירוש החלום. אפילו קשה להאמין שפרעה לא הבין אותו. אני מתארת לעצמי שכל אחד מהם פחד מפני הפרשנות המרה של המראות, אני מניחה שאיש מהם לא רצה להיות למבשר רע, ולכן כולם גלגלו את האחריות רחוק ככל האפשר, עד לשערי בית האסורים של יוסף.

כאן מתעצבת דמותו של היהודי הגלותי

יוסף הוא האב-טיפוס של היהודי הגלותי המצליח. גדולתו אינה ביכולתו לפתור חלומות אלא ביכולתו לומר גם דברים שאחרים פוחדים להגיד (ראו פתרון החידה של שר האופים) וביכולתו המופלאה להשתמש בכשרונותיו המיוחדות לקידום מעמדו.

יוסף הוא דמות חיצונית במצרים. הצרות של מצרים הן לא באמת הצרות שלו, וההצלחה של מצרים היא לא לגמרי הצלחתו. אמנם גורלו כרוך בגורלה של הארץ הזו, אבל החוויה של יוסף היא חוויה של זר שמקרוב בא ובקרוב יילך. מעמדו הנמוך של יוסף והריחוק שלו מעולמם של המצרים מאפשר לו להציע פתרון חלום שאחרים חוששים להציע.

בנוסף לכך, יוסף נמצא בבור תחתיות ואין לו משפחה או חברים שידאגו לו. אפילו שר המשקים כפוי הטובה ממהר לשכוח אותו. יוסף הוא היהודי הנודד שלא יכול לסמוך על איש ולכן הוא סומך לפתרון החלום גם פתרון אישי. יוסף מסביר למלך מצרים שיש מוצא מהמציאות הקשה עליה מנבא החלום, והמוצא קשור במציאת "איש חכם ונבון" שיהיה אחראי על כל ארץ מצרים. יוסף החכם מכל אדם ממנה את עצמו לאיש החזק של מצרים.

יוסף הוא האנתי-תזה של אחיו רועי הצאן. הוא האנתי-תזה של שמעון ולוי מחרחרי המלחמה, ושל דוד מלך ישראל. יוסף לא קשור לאדמה או לכוח מלחמתי. ליוסף יש כריזמה, שכל ואומץ והם מלווים אותו באשר ילך ומאפשרים לו להשתלב בין אומות העולם. יוסף הוא מורה הדרך של יהודי הגלות.

מאוחר יותר נמצא שהמגילה הגלותית, מגילת אסתר, מעוצבת במתכונת (ואף בלשון) דומה להפליא לסיפור יוסף במצרים.

המפגש המתוח בין יוסף לחשמונאים

יוסף חיפש השתלבות, והחשמונאים חפשו התבדלות. יוסף ביקש להיות יד ימינו של השליט המצרי, והחשמונאים בקשו להיות אדונים לעצמם. יוסף חי בגלות והחשמונאים בקשו להשיב ליהודים ריבונות בארץ ישראל. יוסף ביקש אישור וחסות של המלך, והחשמונאים יצאו למלחמת חירות בשלטון. יוסף השתמש בעיקר בכוח התבונה והקסם האישי, והחשמונאים בכוח הזרוע.

למרות שההשוואה פשטנית, היא נראית לי די מדויקת. המפגש בין חג החנוכה לסיפורי יוסף של פרשות השבוע מעורר מתח יסודי בתרבות היהודית: המתח שבין ירושלים ליבנה, בין ארץ ישראל לבבל, בין חיים בתפוצות לחיים ריבוניים בארץ ישראל.

המודל של יוסף מתריס כנגד מגילת העצמאות

בניגוד לטענה של מגילת העצמאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" ניצב המודל של יוסף – גלות מצרים, נדודי המדבר, בבל ואילך. לפי מודל ארוך שנים זה, דמותו הרוחנית של העם היהודי עוצבה דווקא בגלות. רוב היצירות החשובות של העם היהודי נכתבו מחוץ לארץ ישראל, וכישוריו של "היהודי הנודד" עוצבו דווקא מתוך חווית הגלות. ארץ ישראל, איך לומר, הייתה הרבה פחות מרכזית בעיצוב דמותנו הרוחנית.

"מתן תורה" מיוחס לחיי המדבר, המשנה אמנם נוצרה - רובה ככולה - בארץ ישראל, אבל דווקא בתקופה שבה התקיימנו ללא בית מקדש וללא ריבונות. התלמודים נוצרו במקביל בבבל ובארץ ישראל, ודווקא לתלמוד הבבלי נודעה השפעה רבה יותר על עיצוב דמותו של הלמדן היהודי, וכך הלאה...

הציונות כורתת ברית עם החשמונאים

החשמונאים לא היו מודל להערצה וחיקוי בעיניהם של חכמי התלמוד, ואין על מה לתמוה. החשמונאים ייצגו את היצרים הלאומיים והאישיים שחכמי התלמוד ביקשו לדכא. הציונים, בבואם לעצב את דמותו של היהודי החדש, כאדם המחובר לקרקע ולארץ ישראל דווקא, נזקקו למודלים היסטוריים ואלה לא היו רבים.

כדי לקשור את רעיון הריבונות הלאומית בארץ ישראל עם ההיסטוריה היהודית, היה צורך לנער דמויות עבר משכבות רבות של אבק שדבק בהן. קבוצה חשובה ביותר בתהליך זה של מציאה וניכוס גיבורי עבר, הייתה שושלת בית חשמונאי. מובן שהדרך לצירופם של בני חשמונאי למפעל הציוני הייתה כרוכה בחילון הערכים שבשמם יצאו החשמונאים למלחמה.

תמימות ילדית או התרסה?

את תהליך החילון של החשמונאים ניתן לראות בבהירות בשירי החנוכה לילדים. כדאי להקדיש תשומת לב מרובה לשירי החג התמימים שמביאים הילדים מהגן. בכל שיר חנוכה תוכלו למצוא עקבות אידאולוגיים ברורים. כל שיר חנוכה מספר על תפיסת העולם הפוליטית של מחבריו.

בשנת 1918 מפרסם אברהם אברונין שירי ילדים שתירגם מיידיש לעברית. אחד מהשירים המתורגמים הוא שירו של מ' רוייטמן "ימי החנוכה" (מילים ביידיש: מ. רוייטמן, תרגום: א. אברונין): "ימי החנוכה חנוכת מקדשנו/ בגיל ובשמחה ממלאים את לבנו/ לילה ויום סביבוננו יסוב/ סופגניות נאכל בם לרוב/ האירו הדליקו נרות חנוכה רבים/ על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המקבים".

סביבון, סופגניות ושאר ענייני גיל ושמחה הממלאים את לבם של ילדי ישראל בחג החנוכה - ופתאום, בסיום החגיגה הילדית, מופיעה החתירה תחת כסא הכבוד של מסורת הדורות, החתירה תחת תפילת "על הניסים".

תפילת על הניסים, שנוסחה קדום וידוע לנו לפחות מהמאה ה-9 לספירה, פותחת במילים: "על הניסים ועל הפֻרקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". השיר התמים-חתרני מציע צירוף חדש

ומפתיע: ניסים שחוללו המכבים. נס אנושי. נס צבאי. רעיונות שלא שיערום אבותינו.

תפילת "על הניסים" נועדה לצמצם את מעמדם של החשמונאים כגואלי העם ולהציב מעל הסיפור הצבאי את מלך מלכי המלכים. אלוהים ניצח את מלחמות החשמונאים, ועל כן חשוב למנסחי התפילה לטעון שהחשמונאים היו מעטים וצדיקים וטהורים. הניצחון, לדידם של מנסח התפילה, רק נראה כניצחון אנושי אך למעשה הוא נס שמימי שאינו שונה מכל נס אחר.

הציונות הותירה את הנס והסיטה את אלוהים. הציונות חילנה את הנס ולמעשה, התריסה נגדו. אין ניסים, יש מאמץ אנושי. "בסלע חצבנו עד דם - ויהי אור!" קובע זאב, קצין חינוך ראשי של צה"ל, בשיר "אנו נושאים לפידים". ובשיר שלנו דווקא יש ניסים, אלא שהמילה "נס" משנה לחלוטין את משמעותה.