התפכחתי, דרושה מפלגה חילונית

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• דוס, ההמבורגר שלך מוכן
• צפו: 25 אלף לבני דומינו יוצרות חנוכיה
• גם אני הייתי נעמה מרגוליס/ לירון נגלר-כהן 
  

בין בחירות לבחירות, בין עשור למשנהו, אזרחים רבים מדי חשבו בדיוק כמוני. אחרים דווקא הלכו והקימו לעצמם, מדי פעם, איזה מופע פוליטי-חילוני שסחף אחריו רבים והתפרק, בין מחוסר נסיון ובין מחוסר יכולת לעמוד על עקרונות יסודיים ולא לוותר גם תמורת מנעמי השלטון הזמניים או איזושהי מתנה קטנה וארעית שתשתיק את דרישותיהן הגדולות, החשובות והחיוניות.

בין בחירות לבחירות, צמחה כאן מדינה שבה אי-אפשר להיוולד כחסר דת, להתחנך באופן שוויוני ללא קשר להשתייכות דתית, לשרת שירות צבאי או אזרחי מלא ושוויוני, להתחתן, לחנך ילדים, להתגרש, לזכות בתמיכה ממשלתית שווה למחוסרי יכולת, לחסוך בהוצאות החשמל בחודשי הקיץ והמזון הנמכר ברשתות השיווק כל השנה, לאמץ ילד, להיקבר או לאכול ארוחה בבית מלון או להיזקק לתחבורה ציבורית בסופי שבוע מבלי שהעניינים הללו - גדולים וקטנים - יכילו גם מרכיב פוליטי-דתי מובהק.

במצב עניינים שכזה, הסערה הציבורית סביב הדרת נשים היא רק דגל סמלי למאבק שצריך להתחולל על השאלה העקרונית באמת: האם אפשר להמשיך ולקיים כאן מדינה דמוקרטית, פחות או יותר, תחת העול הפוליטי הסחטני של מפלגות שאף אחד מעיקרי הדמוקרטיה לא מנחה אותן, שעצם קיומה לא מעניין אותן, אלא לצורך מימון וקידום עניינים סקטוריאליים ושהיא מהווה עבורן שלב לא רצוי אך הכרחי בדרך למדינת הלכה.

איפה המחשבה לטווח ארוך?

למרות הנסיונות הכושלים של העבר הפוליטי הלא-רחוק, נדמה לי שמי שחרד כאן לקיומה של דמוקרטיה צריך לשכוח לרגע את החרדות מפני איומים כוללניים אחרים - החל בכיבוש המתמשך וכלה בגרעין האיראני - ולשאול את עצמו כמה שאלות פשוטות: כמה זמן נותר לי, כמי שדואג לצביונה של המדינה הזאת, לפני שהכל ייעשה בלתי הפיך ולפני שאתעורר בוקר אחד בתוך התיאוקרטיה הכי חדשה, הייטקית ומתקדמת במזרח התיכון? כמה זמן נותר לילדי לגדול בחברת ילדים שזכו לחינוך שווה לשלהם ומתוקצב כמו שלהם כדי שיוכלו ביחד להמשיך ולקיים את הדמוקרטיה השבירה שאותיר להם? כמה שנים או עשורים נותרו עד שאני או הם יצטרכו להכריז בצער על מותו של עקרון השוויון בין גברים לנשים, בין דתיים לחילונים?

השאלות האלה אינן תיאורטיות כלל. הן תוצאה מעשית וישירה של סדרת נצחונות מדהימה שבה זכו המפלגות הדתיות והחרדיות בישראל מאז הוקמה הראשונה שבהן. הנצחונות רק יילכו ויתרבו, ועימם חוסר היכולת להרכיב כאן ממשלות ללא סחטנות דתית, אם לא יימצאו די אנשים שישאלו את עצמם שאלות פשוטות – ויעשו מעשה המתחייב מן התשובות.

הסתירה הבסיסית המובנית ב"מדינה יהודית ודמוקרטית" תמשיך להתקיים בכל קונסטלציה פוליטית שתיווצר כאן, אבל במצב העניינים הנוכחי, הניסוח הנכון והמציאותי יותר הוא כזה: "ישראל היא מדינה יהודית שבה אזרחים לא-דתיים נאלצים להתיישר לפי ערכים, גחמות ואופנות של יהודים דתיים שהולכים ומקצינים, ואם זה מפריע לדמוקרטיה, לעזאזל הדמוקרטיה".

בין בחירות לבחירות, האזרח הישראלי לרוב מנומנם. כשהוא יוצא להפגין בקיץ, מתברר בחורף שלא די בכך, שאפשר לנפנף אותו בספינים מילוליים חסרי שחר ולזלזל בו עד כלות, עד להתחנפות הבאה לקראת הבחירות הבאות. בין בחירות לבחירות, הישראלי החילוני לא עושה כמעט דבר כדי להיטיב את מצבו הפוליטי לעתיד לבוא. מחשבה לטווח ארוך? לא אצלנו, כך מתברר: אבל מתברר גם שזו נחוצה לעצם קיומם של חיים חילוניים.

מדרכות נפרדות בתל אביב?

השאלה האמיתית איננה אם מותר או אסור לנשים לחלוק מדרכה שנבנתה בכספי ציבור עם גברים. השאלה האמיתית היא כיצד הגענו למצב שבו חבורות הולכות וגדלות של אנשים דתיים חושבות שמותר להן לכפות את מה

שהן מגדירות כ"ערכים" על כלל הציבור, על כלל הקופה הציבורית, על כלל החיים בארץ הזאת – ולאיש במערך הפוליטי אין כוח להחזיר מלחמה שערה.

כן, זאת מלחמה. דרכי נועם לא יועילו כאן, גם לא נסיונות הידברות: הדרך הנכונה להילחם היא במאבק אמיתי, רציני ומתמשך בזירה הפוליטית, עם מפלגה חילונית ייעודית. לצערי, אני לא רואה עדיין את נושאי הדגל של המאבק הזה, את האנשים שיסחפו אחריהם מאות אלפים של חילונים שכולם עד אחד נפגעו ועוד ייפגעו מן הקונסטלציות הקיימות. לצערי, כרגע כל מה שנותר לי לעשות כחילונית הוא לשאול את עצמי, מתי המדרכות של בית שמש יגיעו גם לתל אביב.