התשובה במאוזן

לפני כמעט שלוש שנים יצאתי למסע עיתונאי קצר בחיפוש אחר תשובה לשאלה נצחית: למה אנחנו אוהבים מהירות. במהלכו של חודש מוזר ראיינתי פרופסור, דיברתי עם מדריכי רכיבה ואפילו נכנסתי לשיחת נפש עם אימא שלי, ובתוך הערב־רב הזה של דעות והשקפות היה מי שהציג את ההתמכרות לשליטה באופנוע מהיר כפיצוי על כל הדברים שאינם בשליטתך. זה נשמע לי די דבילי, אם להודות על האמת. סתם עוד קשקוש פסיכולוגי שאולי יש בו היגיון, אבל אין לו קשר לחיים האמיתיים. אלא שבזמן האחרון, החיים האלה שמו אותי קצת בצד והתפתחו בדרכם. לקחו אותי לסיבוב על רכבת הרים שגדולה עלי בעשר מידות, ואני בתוכה מנסה להיאחז בציפורניים בדופנות הקרון.

בתוך המערבולת הנוכחית - ערמה שלמה של בעיות רפואיות, כלכליות ומשפחתיות שנפלה עלי כמעט בבת אחת - נהיה לי ברור שהרכיבה על אופנועים היא אכן המקום האחרון שיש לי שליטה עליו. הפינה האחת בחיים שבה אני יודע בדיוק מה לעשות, ואיך בדיוק לעשות את זה. אז זה לקח שלוש שנים, אבל איכשהו הגעתי למצב שאני מזדהה לחלוטין עם הטיעון הפסיכולוגיסטי ההוא, ומוצא את השפיות שלי דווקא בפעילות שנראית מהצד כמו טירוף מוחלט.

כאילו לפי הזמנה, בחודש שעבר בחנתי אופנוע שהתחבר לי בדיוק למקום הזה בנפש. מקום של מרד, הבנתי בדיעבד. מרד בפחד מחוסר שליטה. ואין לך מקום טוב יותר לערוך מרד כזה מאשר על הגב של ה־KTM RC8-R, כי מדובר באופנוע ספורט ללא בקרות אחיזה. 175 סוסים ללא רסן.

פעם לא היה שום דבר מיוחד באופנוע נטול בקרות, אבל משהו השתנה בעולם הדו־גלגלי. כל אופנועי הספורט שיצא לי לרכב עליהם בשנתיים־שלוש האחרונות באו עם מידה כזאת או אחרת של ויסות והגנה אלקטרוניים (בקרת משיכה, דרגות ניהול מנוע, או שניהם). זאת הייתה סדרה של אופנועי ליטר שאיפשרו לי להביא בגז במקומות, בתזמונים ובעוצמות שעד לפני שנתיים־שלוש נחשבו לפנטזיה. מצאתי את עצמי יורה 200 כ"ס מתוך הפנייה בלי חשבון: רק מכין את הגוף, פותח את המצערת עד המעצור, ועכשיו יאללה. ירקדו הסוסים לפני.

הטריפ הזה לעוף על דחף מלא של מנוע ליטר נשאר אצלי בראש גם כשניגשתי ל־RC8. הוא בדיוק מאופנועי הספורט המוטרפים האלה, והיה ברור לי שאני הולך לחפש את הגז הזה שוב. אבל אז הבזיקה במוחי תזכורת על היעדר בקרת אחיזה. רגע קטן של פרפרים בבטן שגרם לי להטיל ספק בעצמי, מה שעורר מיד תחושה אפלה של בוז ואנטגוניזם. פתאום גאה בי כעס בלתי נשלט על עצם העובדה שבקרות האחיזה פלשו לי לתוך הראש ושתלו בעולם הרכיבה שלי חשש שלא היה שם קודם. במקום הכי טהור שלי התפתח זיהום של פחד. גידול. הייתי צריך לכרות אותו, ומהר.

טיפול החירום הזה נראה הכרחי כי נמאס לי לפחד. בין אם הייתי ער לזה או לא, הופצצתי בחששות באופן סיסטמטי. הרי כל המערכות סביבנו ניזונות מפחד, ודואגות להאכיל אותו כדי להמשיך להתקיים. הערוצים המסחריים מפגיזים אותך בשעות של חדשות רעות כדי שתידבק למסך ובהפסקת הפרסומות ימכרו לך כדורים נגד חרדה, ספקי התקשורת מוכרים לך סלולרי עם אפליקציה שמתריעה על קרבה לאנטנות סלולריות, השלטון חוזה מלחמות במקום למנוע אותן. חסר רק שרופא המשפחה יפטם אותך בבננות כי הוא גוזר קופון על תרופה לעצירות. ואם תסלחו לי רגע על הצרפתית, אז נשבר הזין.

חיפשתי שקט בתוך סופת החרא הזאת של חוסר ביטחון ופחד. רציתי שהמוח שלי יירגע רק לרגע מכל ההפצצות ויהיה מרוכז בדבר אחד טוב, בלי להתחשב בכלום חוץ ממה שקורה באותו רגע. למשל במהלך ווילי מהיר על אופנוע ספורט.

גבולות השליטה

קצת הזוי לצאת לקרב על השפיות שלך מעל גבה של מכונה כמו הסופרבייק של KTM. אחרי הכל, אין דבר אחד שפוי ב־RC8-R. תנוחת הרכיבה ספורטיבית למהדרין, כיול המתלים נוקשה, המושב קרש, והמנוע שלו הוא מפלצת שמטיסה אותך אל הקו האדום ואל מנתק ההצתה כאילו ההילוכים קצרים מדי. אבל הם לא. אלא אם יותר מ־290 קמ"ש על השעון נחשבים אצלך ליחסי העברה קצרים.

ה־RC8-R הוא כזה כי KTM ייעדה אותו לכבוש את עולם הסופרבייק. זה לא כל כך הלך לה, אם להודות גם כאן על האמת (הוא זוקף לזכותו רק אליפות סופרסטוק גרמנית אחת), אבל זה לא משנה את העובדה שמדובר בסוס מרוצים טהור גזע. אופנוע מינימליסטי, סגפני, שכל המערכות והמכלולים בו מתכווננים כדי להתאים אותו למידות ולרצון של הרוכב ברמה הכי מדויקת שאפשר. אופנוע שיש לו טיימר למדידת זמני הקפה ושאין לו מושב אחורי, כי אין דבר כזה מרוצים בהרכבה. אופנוע יקר, איכותי, פול־און, פול־גז, בלי פשרות.

"המקום הזה בתוך סערת כוחות ועל־פי תהום שבו הכל מתאזן ונרגע". אלי פנגס דופק ווילי

בהיותו מה שהוא, האוסטרי הכתום־לבן העביר אותי תהליך קצר וברוטלי של התנערות מהמגננה. הוא לא דחף לי בננות ולא ניסה למכר אותי לכדורים נגד עצירות, וגישת הבלי בולשיט שלו - קלאץ' ברקס, גז, סע - הזכירה לי כמה ישיר יכול להיות חיבור עם אופנוע סופרבייק. כמה נקי ומפוקס הרגשתי טרם חרדת בקרות האחיזה, אפילו כשרכבתי על כלים קלים וחזקים ממנו. ה־RC8-R זיקק אצלי את תחושת האחריות והחיוּת שנוצרת מהידיעה שאפילו על גבה של מפלצת כזאת, בלי רצועה ובלי מחסום, הכל (טוב נו, הרוב) באמת בידיים שלך. בעיקר בכף יד ימין, שצריכה לשבת רפויה על המצערת ולשלוט טוטלית בצומת הקריטי שבין המוח למנוע. ואין מצב שבו השליטה הזאת קריטית יותר מאשר ברכיבה על גלגל אחד.

ווילי ארוך מתחיל בפעולה על הגז שאמורה להפוך את האופנוע לאחור מרוב תאוצה, אבל מתמתנת ברגע האחרון כדי להמשיך רכיבה על הגלגל האחורי בלבד בנקודת שיווי המשקל - הזווית הזאת שבין נטישה בהתהפכות לאחור לבין צניחה מבוישת בחזרה אל שני גלגלים. מאז שהייתי ילד על אופני מיני כחולים אני אוהב את הזווית החמקמקה והתלולה הזאת, ומאז שהגלגלים שלי קיבלו מנוע אני בכלל חולה אהבה. מה גם שהמנוע הזה רק הלך וגדל, ואיתו הקלות הבלתי נסבלת של להניף את הגלגל הקדמי לאוויר.

עם הזמן גיליתי שלכל אופנוע יש את השטיקים שלו בדרך אל הפוזה המתריסה והנצחית הזאת. משתנים יש בלי סוף: אופי המנוע והעוצמה שלו, משקל הכלי, האורך שלו, הגובה שלו. בחלק מהאופנועים אתה חייב לשסות פצצה של הספק באמצעות הקלאץ', אחרים עולים לבד אם אתה לא זהיר מספיק, חלקם חדי תגובה ומלחיצים, אחרים שלווים ועגולים.

האופנוע הפרטי שלי, אדוונצ'ר 990, הוא מאלה שצריך להרים די גבוה. הוא ארוך, כבד, וסוחב שני מכלי דלק גדולים משני צידי החזית. כדי להשאיר את הקדמי שלו באוויר צריך לשים את ה־990 בזווית כזאת ששני המכלים והמנוע הענק יושבים כמעט מעל הגלגל האחורי, אבל מעשה שטן: במנח הזה, המפלץ השחור שלי פשוט מסתיר את הדרך. כל מה שאתה רואה זה לוח שעונים, כידון ושני פקקי מילוי דלק.

עם הזמן גיליתי איך להתגבר על הבעיה: מצאתי שאם הגב שלי קצת מקומר והקסדה מעט שמוטה, אני מסוגל לראות קדימה דרך החרך שבו עוברים הטלסקופים אל הגלגל הקדמי. אם מסובבים את הכידון ימינה, החרך הזה גדל ואפשר לראות יותר. ככה אפשר להתמיד ברכיבה על נקודת שיווי המשקל, המקום הזה בתוך סערת כוחות ועל־פי תהום שבו הכל מתאזן ונרגע.

השלווה במאונך

חדוות הווילי המחודשת שלי הופיעה בשמורת טבע, מקלט מבודד שיצורים בסכנת הכחדה מגיעים אליו כדי לדפוק את הוויליז הכי ארוכים שאפשר עם אופנועי ספורט. פיסת אספלט רחבה וארוכה, מרוחקת ומבודדת, שמתחילה ומסתיימת כאילו בלי סיבה. אלה שרוכבים בה מרחיקים עד אליה כי הם עוסקים באמנות שנתפסת כמוקצה בתרבות האופנוענות הישראלית התקינה פוליטית, עם מגיני הברכיים והווסטים הצהובים. החיות הנכחדות שאני מדבר עליהן רוכבות בג'ינס ובחולצה קצרה על גלגל אחד, בעמידה על המושב, בישיבה על מכל הדלק, על המשקף. האופנועים מייללים סל"ד, צוברים מהירות לאורך מאות מטרים, והנחיתות מגיעות אחרי יותר מ־200 קמ"ש רק כי הכביש מתעקל ונגמר.

ביום שישי אחד לקחתי את ה־RC8-R לשמורה - שנמצאת כמובן מחוץ לגבולות הארץ. למעשה היא במערב הונולולו - ושם היה ברור מאוד שהאופנוע הזה הרבה יותר פשוט ותכליתי מהעדר הרגיל של הסופרבייקים מרובעי הצילינדרים. הוא בנוי מחומרים אחרים לגמרי, בגישה שונה לחלוטין. יש לו מנוע וי־טווין רועם בנפח 1190 סמ"ק שתלוי משלדת צינורות ששוקלת שבעה וחצי קילוגרמים בלבד, הוא עטוף בפלסטיקה גמישה שמגיעה בכלל מעולם השטח של KTM, והוא כולו חד ושפיצי וזוויתי.

הקומבינציה המוזרה של המכלולים והמראה יוצרת מכלול תחושות עצמאי וייחודי, למשל קצב מאוד מסוים שבו ה־RC8 מזנק מהמקום ומרים את הגלגל הקדמי רגע לפני שהקלאץ' משתחרר סופית. זה קורה בקלות מוזרה כזאת מתחתית הסל"ד, כאילו הגלגל האחורי מלא עופרת והקדמי הוא בלון הליום שהשתחרר. עם אותה משיכה מתונה של הגז, הווילי הזה עושה את דרכו אל זווית שיווי המשקל בדיוק בזמן שלוקח לך להרים את הרגליים מהכביש לרגליות. זה הזמן להקליק לו להילוך שני.

על ה־RC8, כניסה לזווית שיווי המשקל פירושה שאתה ישוב בכלל על הכרית המאונכת שאמורה לתמוך את הטוסיק בתאוצה. אלא שהכרית הזאת מאוזנת לקרקע במהלך הווילי כאילו היתה המושב עצמו, ואתה רובץ בה מקובע במקום, בלי להשקיע גרם מאמץ. הכידון בגובה הסנטר, העיניים מציצות מעל המסכה הקדמית והמנוע שואב באסים, רועד בטירוף בחלל שנוצר בין הירכיים, הבטן והמרפקים.

רק יד ימין, בקרת המשיכה הכי טובה בעולם, עושה קצת עבודה: היא עסוקה בתנועות מילימטריות שמטרתן לשלוט על גובה החרטום. המוח מצידו עסוק בלשדר לה תחושות מהגוף כולו, מחפש את הרגע הזה שבו אין צורך בתאוצה כדי להמשיך להתקדם על גלגל אחד. פספוסים קטנטנים גוררים אחריהם תיקונים עדינים שמושכים את הסל"ד יותר ויותר גבוה; בנקודה מסוימת כבר עדיף להרגיע אותו עם ההילוך הבא, ואז הטריפ הזה נמשך במהירות גבוהה יותר. האופנוע כל כך מאוזן במצב הקיצוני הזה, ולמנוע יש כל כך הרבה אוויר, שכל הילוך מספיק בשביל עשרות ומאות מטרים עם האף בשמיים. ואז רביעי. וחמישי.

במהירויות כאלה על גלגל אחד אי אפשר להיות בשום מקום אחר. אתה במאה אחוז עם האופנוע. פיזור דעת הוא פשוט בלתי אפשרי, ולכן אין שום צורך לאסוף ולארגן את המחשבות. יש שם שקט מוחלט. אין שם פחד משתק ומחלה מתישה ומצוקה כלכלית והסתגלות הורית ובכי בלילות ונפש עכורה. יש רק שניות ארוכות של צלילות, של פוקוס, של נחת רוח. רק רגעים קצרים על גלגל אחד ב־200 קמ"ש, שבזכותם קיבלתי בחזרה את השליטה על המוח שלי. על השפיות.