תנו לי פופ אנד רול!
במקום אלבומי רוק, שי להב הוריד השנה לאייפוד שלו את החליל של בריטני ספירס. אין ספק, 2011 הפכה אותו לנערה בת 15 שאין לה סבלנות לניל יאנג והיא רק מחכה להוריד כבר את החדש של אדל. עכשיו תשאלו אותו איזה אלבום הוא ייקח לאי בודד
הסימנים נזרעו שם כבר מזמן. פרטים קטנים כאלה, שאתה לא מייחס אליהם משמעות בזמן אמת: זמזום טורדני של "The Fear" מבית לילי אלן בראש, עניין לא מוסבר באייטמים רכילותיים על בריטני ספירס, ומהעבר השני - חוסר יכולת לצלוח את האלבום האחרון של ארקייד פייר עד סופו, או אדישות מוחלטת, למשמע הידיעה על אלבום חדש של ניל יאנג. ועדיין, החזקתי מעמד. אפילו הקשבתי לילה אחד ברצף לכל האלבומים של לד זפלין. לוודא שאני עדיין שם. הילד הקטן ההוא, מחיפה. שהיה מכור לרוקנרול.
טורים קודמים של שי להב ב-ynet:
אבל אז הגיעה 2011 והכל נגמר. עיזבו את כל סיכומי השנה המפורטים והמעיקים, בואו נגיע ישר לשורה התחתונה: שנת 2011 תיזכר כשנה שבה הרוק מת, והפופ שולטתתת!! אצלי באייפוד, זאת אומרת.
קצת קשה לשים את האצבע על הרגע המדוייק בו נפלו כל האסימונים. ובכל זאת, מה שקרוי בלשון התסריטאים כמאורע המחולל, היה אצלי חליל. החליל שפותח את Criminal של בריטני ספירס, ואז מתחלף בצורה מבריקה למתקפת פופ מדבקת. קרוב לוודאי שהחליל הזה לא פגש מעולם שפתותיו של חלילן בשר ודם - ושהוא למעשה תוצר של תוכנת מחשב מתוחכמת, אבל למי לעזאזל אכפת? העיקר שהוא גורם לי לצרוח את הפזמון בפקק, כמו מישהו שמעולם לא העריץ את איאן אנדרסון, החלילן (האמיתי) של ג'טרו טאל.
אוקיי. זה לא שהשתניתי באמת. מבפנים, זאת אומרת. אני עדיין בז בכל ליבי לכוכבניות מפלסטיק, שמדקלמות את הלהיט שהמחלקה המסחרית בחנה מראש על קבוצות מיקוד - ומעריץ בכל מאודי את היוצר החשוף והשדוף, שפורק את כל מכאוביו לתוך ריף רועש אחד של דיסטורשן. היי, אני רוקר בנשמה! ובעיקר בתיאוריה. אבל בפרקטיקה - הו, האימה! אני פשוט כבר לא יכול לסבול את זה יותר.
מארק רונסון. סוכריית פופ חמוצה-מתוקה
מהרגע שבו התוודעתי להפיכתי לנערה קלולסית בת 15, ניגשתי מיד לטפל בבעיה. ועשיתי את הצעד החשוב ביותר, במסגרת כל חיטוט עצמי אמיתי: לחפש אשמים. הראשון היה סטיב ג'ובס. ברור, זה רק בגללו. הרי המכשיר הארור שלו, האייפוד שהפך לחלק בלתי נפרד מהאוזן שלי, אילף אותי להקשיב למוזיקה על פי כללי ה"שאפל". רוצה לומר, אם השיר לא תופס אותך בעשרים השניות הראשונות (גג), אתה זונח אותו מיד לטובת הבא בתור. במציאות טכנולוגית כזו, איזה סיכוי כבר יש לשיר רוק מורכב ומלא מסרים אל מול סוכריית פופ חמוצה-מתוקה של מארק רונסון?
טוב. ניסיון יפה, אבל בהחלט לא מספק. מה שהעביר אותי אל החשוד הבא: ההליכון הממוקם בחדר העבודה שלי. מהרגע שבו גזרתי על עצמי לסבול את המסוע הארור שלוש פעמים בשבוע, התנחמתי בידיעה שזה יהיה זמן איכות שלי ושל הקלסיקות.
אבל ביום שבו התנגן בחדר New York של לו ריד - אחד מאלבומי הרוק האהובים עליי בכל הזמנים - ואיפשהו ברצועה השנייה, כשהרגשתי שאני מעדיף להקשיב להימהומו של מאוורר התקרה, הבנתי שיש בעיה. קשה מנשוא. מתברר שפעילות גופנית עובדת הרבה יותר טוב עם שירים מטופשים וקצביים, מאשר עם נבואות חורבן על סוחרי קראק בקווינס.
אדל. ריגוש קל וזמין
ועדיין, מדובר רק בפתרון נקודתי. החיבה המדאיגה שלי לפופ חייבה חיטוט מעמיק יותר. ואז הבנתי: אולי זה לא התרגיל, זה הגיל. אחרי קרוב לשלושים שנה של שיטוט במשעולי הדיסטורשן, בהחלט יכול להיות שעור התוף שלי זועק חמס. שלא לדבר על השחיקה. והילדים. והמצב. והמקצוע. וגו'. למי נשאר כוח להתעמת עם יצירות רוק תובעניות, כשהוא יכול להשיג ריגוש קל וזמין מאדל? או לקפוץ ליוטיוב, כדי לחטוף עוד קליפ לא ייאמן של ליידי גאגא? כולה שלוש דקות, וגמרנו. יפה! אז זה העניין. לקיתי בשיטיון. סימפטום טיפוסי של זיקנה.
הביטלס, הם אמרו כבר את הכל
רק שסחבק, כמו שיודעים הטוקבקיסטים, הוא טיפוס חופר. ומכור לתובנות. אז הנה אחת, בחינם, לכבוד השנה החדשה: כולנו הרי יודעים שכל השירים כבר נכתבו מזמן. מה שנותר היום עבור המוזיקאים, זה רק לערוך עליהם מגוון רחב של וריאציות - טובות יותר או פחות - אבל עדיין, רק וריאציות.
התפיסה הזו, היא למעשה גזר דין מוות לרוק. שהרי הרוק, במהותו, הוא סגנון יומרני. כזה שרוצה להגיד משהו, לשנות, לנתץ את הקיים ולבנות משהו חדש במקומו. אבל כשלהקה צעירה מגיעה עם שלל הכוונות הטובות האלה, כשהיא חמושה בכל הזעם הקדוש שמזין רוקנרול, ובסופו של דבר נשמעת בדיוק כמו להקה שפעלה לפני 40 שנה, יש בזה משהו פתטי - לא משנה עד כמה היא מוכשרת. ונכון, עדיין עושים רוק נהדר בעולם. אבל ברגע שהוא מזכיר אינספור דברים שכבר שמענו (ואין לו ברירה אחרת), הוא בעצם חוטא לעצם ההגדרה של הז'אנר.
אצל אנשי הפופ, מצד שני, אין יומרות מלכתחילה. המטרה שלהם היא לענג אותך ולהרוויח מזה כסף. בלי להתחכם, הכל על השולחן. לכן גם אם שמעת את השיר הזה כבר מאתיים פעם בגרסאות שונות, לא תהיה לך בעיה עם הפעם המאתיים ואחת. כי מדובר במוצר צריכה שעונה על צורך מאד מסויים. בדיוק כמו שאני עדיין אוהב במבה, למרות שהיא לא השתנתה מאז שנחשפתי אליה לראשונה, בגיל חמש (לא נדבר כאן על גרסת הנוגט. זה עדיין טרי וכואב מדי).
אבל היי, זה בסדר. אני עדיין אני. שום דבר לא השתנה באמת. ואם תשלחו אותי עכשיו לאי בודד, תשעה מתוך עשרת התקליטים שאקח אתי יהיו קלסיקות רוקנרול. מי לא יהיה שם? ניל יאנג. וקוסטלו. והמי. והסטונס. וגו'. אבל אני מתחיל לחשוש שהם יירקבו לאטם תחת עץ הקוקוס, בשעה שאני אפזז להנאתי, לצלילי האוסף של בריטני ספירס.
נ"ב. הביטלס עוד מרגשים אותי, בדיוק כמו בגיל 15. הוכחה ניצחת לטענה, שמדובר בלהקה היחידה בעולם שהייתה גם להקת רוק וגם להקת פופ, באותה מידה של כישרון.
