"American Horror Story": לחיי הרגעים המתים
במשך עשרות שנים לא יצרה הטלוויזיה האמריקאית אפילו סדרת אימה ראויה אחת שלא מתבססת על טלנובלות, חברוּת או סקס. אז איך "American Horror Story" הצליחה לעשות את זה? בזכות עלילה מקורית ודמויות מתות שמקשטות עצים לחג המולד
הפקה של סדרת אימה לטלוויזיה האמריקאית, אינה משימה לבעלי לב חלש - בטח לא כשמדובר באחת כזו שמצליחה. במשך יותר מ-60 שנותיה של הטלוויזיה האמריקאית, מעט מאוד סדרות בז'אנר זכו להצלחה שם. "Dark Shadows", אחת הבודדות שבהן, שרדה חמש שנים בשנות ה-60, באמצעות שילוב עלילתה בעלילת אופרת סבון.
"You're going to die in there", הפרומו לסדרה. הבית מעל הכל
בשנים האחרונות, הצליח ג'וס ווידון לעשות דבר דומה, כאשר הפך את "באפי" המצליחה לסוג של "בוורלי הילס 90210" של עולם הערפדים.
"על טבעי" זכתה להצלחה בתחום כששילבה בסיפור העלילה צמד אחים שיוצאים למסע ארוך ו"דם אמיתי", הקרובה ביותר לסדרת אימה שכזו, עשתה זאת כשנשענה על הסקס שנטף ממנה.
ואז הגיעה "American Horror Story", יצירתם של ריאן מרפי ("Glee") ובראד פאלצ'ק, שעונתה הראשונה סיימה בשבוע שעבר את דרכה על מסך רשת FX. כנגד כל הסיכויים, בית הרוחות ההוליוודי ורדוף הקלישאות שעמד במרכז הסדרה, כלל את כל המרכיבים הדרושים והפך למוצר מקורי ומוצלח בפני עצמו.
דמות חסרת צורה בעליית הגג
במרכז הסדרה, למי שטרם זכה להכירה, עומד הבית שנבנה ב-1908, ומוכר בשכונה כ"בית הרצח", על שם הרציחות הרבות שאירעו בו. כנגד כל הסיכויים? הנה כמה קלישאות קולנועיות מעולם האימה, שבגינן הסדרה לא אמורה היתה כלל להצליח, או לרתק את הצופים למסך.
אחוזה רדופת רוחות, היסטוריה אפלה, כדורים מתגלגלים במרתף, תאומים מחידים, אשה שתומת עין. רוצים עוד כמה? קברים מתחת לחצר, כסא נדנדה רועש, דלתות נטרקות מעצמן, סוכנת נדל"ן תחמנית, פרקט רעוע וכמובן, כמובן שאי אפשר בלי הדמות חסרת הצורה שבעליית הגג. כאמור, שום דבר שלא ראיתם בכל סרטי האימה באשר הם, אי פעם.
ועכשיו, כמה סיבות שבגינן הסדרה דווקא כן עובדת, ועושה את זה בגאונות ראויה לציון: הרוצח בחליפת הגומי השחורה שספק חי - ספק מת; הזוג הסטייליסטי הגאה; הנער בן ה-17 שאיש לא מבין, והופך להיות רוצח א-לה "באולינג לקולומביין"; העוזרת שנרצחה ב-1983 ונותרה סקסית כפי שהיתה; החיים שרואים את המתים ולא רק זה, אלא גם מתקשרים איתם היטב ואשת הדוקטור, השואפת לילד - בכל מחיר.
ומעל כולם, ישנה כמובן את ג'סיקה לאנג, שכל מילה עליה למי שצפה בסדרה תהיה מיותרת, שכן תפקידה של קונסטנס - ההיסטרי והמאופק גם יחד, ראוי ללא ספק לפרס "גלובוס הזהב" לו היא מועמדת.
המשוואה הזו מעלה בסיומה את השאלה, מדוע זו ולא אחרת. מהו המקום בו הצליחה "American Horror Story" שאחרות נכשלו בו? התשובה לכך נמצאת בפחד, החי בכפיפה אחת עם החביבוּת העל-חושית, ובכך שאין לנו על מי לסמוך אלא על הלא נודע המאיים - במידה. כי כשאותם גורמים מאיימים הופכים מוכרים לצופה, הוא מתרגל אליהם, ובניגוד לעינויי "המסור" המסורתיים והלא צפויים, כאן - ככל שיהיו אימתניים, ההיכרות איתם הופכת אפילו נעימה.
מוקד משיכה נוסף של הצופים אל הסדרה היה, ללא ספק, המשקל. כאן המתים לא חיים לצד החיים, אלא החיים חיים לצד המתים. הבית של בן ו-ויויאן (דילן מקדרמוט וקוני ברייטון), ובתם הצעירה ויולט, יותר חשוב מהדיירים עצמם. גם הדיירים הקודמים שחיו בו ומתו בו - וכבשו את הבניין המעופש, חשובים יותר מהם. "זה בית צפוף מאוד", נאמר באחד הפרקים על הבית העצום בו מתגוררים בסך הכל שלושה דיירים. אכן, צפוף.
מתים על המתים
עם התקדמותה של העונה, גדל חיבור הצופים לדמויות המתות. ככל שחלף הזמן והתבהר גם הטריק שמאחורי הבית, הסיבה לחזרתם לחיים כרוחות רפאים, מרכז הכובד עבר עוד יותר אל העולם שאחרי. באחת הסצינות הזכורות מהסדרה, באחד הפרקים האחרונים, רודפת הבת ויולט אחרי גופה במרתון סביב הבית ממנו אינה יכולה לצאת. כך, אנחנו למדים כבר לבדנו, כצופים מיומנים בסדרה, על גורלה.
החיבור אל המתים נמשך גם בהיותם כל כך נגישים ויומיומיים על מסך הסדרה. יש רוחות שמקשטות את הבית, אחרות מטאטאות את הבלגאן שמשאירות אחרות.
יש רוחות שמתלוננות על תנאי המחייה וכאלה שמביאות עצים לחג המולד. אנחנו הצופים, שכחנו לפרקים שהם פשוט...מתים.
מוות, כך על פי יוצרי הסדרה, הוא נקודת הפתיחה של הבנת הנפש האנושית. והמוות ימשיך להיות נוכח גם בעונה הבאה של "American Horror Story". "הם יעברו למקום חדש, אחר, עם בעלים אחרים, סיפורים אחרים ורוחות אחרות", אמרו היוצרים באחד הראיונות עמם לאחרונה. "לא משנה לאן יעברו, הם ייכנסו לנעלי ההיסטוריה של מישהו אחר". עכשיו, נותר לראות אילו טוויסטים יכינו מרפי ופאלצ'ק עבור הצופים, בעונה הבאה. יש לקוות שכאלה שלא פחות יחברו את הצופים החיים - לכוכבים המתים.
לפנייה לכתב/ת 
