"בית ספר למוזיקה": בית ספר למניפולציות
גם כשאומרים רק 16 פעמים "מרגש" בתוך שעתיים, אין שום הצדקה איכותית, תוכנית או אחרת למסטיק הזה שנקרא גמר "בית ספר למוזיקה". אבל אם בכיתם - המטרה הושגה
זה היה – אם אינני טועה – שידור הגמר הארוך בהיסטוריה של הטלוויזיה המסחרית בישראל. בערך ארבע וחצי שעות שהוקדשו ל–12 שירים של שישה מתמודדים, פלוס שעה וחצי (!) של לפני, אחרי, מאחורי ובתוך הקלעים עם צביקה הדר והמתמודדים עצמם. בזמן הזה אפשר לטוס להפציץ את הכור האיראני, לחזור הביתה בשלום ועוד להספיק לשיר את "בצבא הכי חזק שבעולם אלחם למענך".
גם בפורמט הכי מהוקצע ומקצועי שבעולם, גם כשמיטב הסוסים באורווה המופלאה של "טדי הפקות" נרתמים למירוץ, גם כשאומרים רק 16 פעמים "מרגש" בתוך שעתיים (ספרתי) וכמספר הזה "דמעות" ו"בכי" על הטיותיהן השונות, אין שום הצדקה איכותית, תוכנית או אחרת למסטיק הזה, אבל זה בית ספר מצוין ל"איך לעשות כסף מילדים שרים ומבוגרים בוכים".
"בית ספר למוזיקה". ניצול ילדים(צילום: ערוץ 2)
כי הרי, לאורך העונה, זה היה בית ספר למוזיקה ברמת התפאורה בלבד. מבחינה חזותית, נעשו כל המאמצים לדמות אותו למשהו כזה, עם לוח ירוק וגיר בלוגו, כמו שכבר מזמן אין בבתי ספר אמיתיים, עם צלצול צורמני שרוב המתמודדים לא מכירים (אבל ההורים שלהם כן), עם יומרות פדגוגיות נאורות לכאורה, עם חזרות אינסופיות על המילים "תלמידים" ו"בית ספר" ו"מורים" ודחקות מרובות סביב אלה: האם ייתכן שהנוסטלגיה המקובצת של הצופים לימי התום שלהם עצמם עיוורה את עיניהם לכמות המניפולציות שנעשו בילדים ששרו בו? האם כמות הדמעות של קרן פלס, שיכולה למלא אגנים צחיחים בים המלח, מחפה על ניצולם של כמה וכמה מן המתמודדים בכוכבון-הנולד?
תשעה מתוך הזמירים שהתחילו את העונה היו ילדים מתחת לגיל עשר. מתוכם, רק אחד שרד בקושי – דניאל דרחי אכן הגיע למסיבת הסיום, אבל מלכתחילה לא היה לו, ולכל המתוקים, החמודים, הקטנטנים האלה שצפיתם בהם בהתרגשות, סיכוי לקטוף את המקום הראשון. מה שחיפשו כאן הוא לא ילדים ששרים כילדים, אלא כאלה שמסוגלים להתמודד עם טקסטים של מבוגרים למען מבוגרים, למען יצפו בהם המבוגרים ויזילו דמעה.
שי המבר. פוזות של נינט(צילום: ערוץ 2)
ככל שגילם של המתמודדים עולה, סיכויים להבין את זה ולהפנים את מה שמתבקש מהם עולה בהתאם. למרבה הצער, שישיית הגמר הפנימה היטב: שי המבר כבר עושה פוזות של נינט, כולל עיניים עצומות ברגעי הרומנטיקה הכבדים שהיא נדרשת לבצע על הבמה, והיא בת 13 בלבד. שלו מנשה מביא עימו נסיון מוזיקלי לא מבוטל ולימודים מוקפדים של פיתוח קול ונגינה. כל האחרים הם בעצם זמרים קטנים ומנוסים מאוד, יחסית לדבוקה הצעירה, אותה גייסו בשל אפקט החמידות – ואחר כך השליכו, הרבה לפני עת זקנה, לשולי הבמה שיועדה לגדולים.
הלב נקרע. מכעס
על הדרך נתבקשו כמה מן הקטנטנים לשיר שירים שבאמת לא מוכרחים לשמוע מילדים בני גילם: כשעדי ביטי בת העשר המתה "אבוי ליבי ליבי, הו כתם דם שותת", כשאופיר אלבז, תרכיז חמידות בן שמונה וחצי בסך הכל, נדרש לבצע את "מה אברך" ובעצם לשיר שיר קינה לחייל מת – לא בבית הספר ולא ביום הזכרון, אלא לתועלת הקופה הרושמת של "טדי", הלב באמת נקרע. גם מכעס. היו עוד שירים כאלה. היריעה באמת קצרה מלהזכיר.אבל זה לא נגמר בכך. מידה לא מבוטלת של מניפולציה היתה בבחירת השירים עבור קטלין אליגדו: לפחות שלושה מהם כוונו להדגיש זרות, ניתוק, תהיה על זהות. אולי לא שמתם לב לכך שרוב השירים שנבחרו היו עצובים-לאומיים שכאלה או עצובים-רומנטים שכאלה, ומן הטקסטים עלה שלל אזכורים למוות, בדידות, פציעה, כאב, בכי, חולי, ייאוש וכיוצא באלה עניינים שבאמת לא צריך להלביש על ילדים בכוח. למה זה נעשה? כדי שתבכו בבית. השיא, כמובן, שייך ל"אל תשליכני לעת זקנה" בביצועו של מישל כהן. בכיתם? יופי: טלוויזיה במיטבה היא טלוויזיה שבה המניפולציה שקופה לגמרי, בלתי נראית. "בית ספר למוזיקה" הוא טלוויזיה במיטבה, אין ספק.
לרשימת ההצלחות של "טדי" צריך להוסיף את הדרך המופלאה בה הושיבו מול המסך דור שלם של צופים שלא שורדים דקה ב"כוכב נולד": את בני גיל הזהב. עבור אלה נולד מישל כהן, והם היו הראשונים לזהות בו את חוזליטו, הזמיר הספרדי שהיה אליל ילדותם, שם נרדף לילד פלא מוזיקלי שאיננו מוצרט. מישל כהן ניחן בקול מדהים באמת, הוא כבר פייטן-מקצוען, הוא אפילו דומה לחוזליטו במראהו באופן מתמיה מאוד, ובני הגיל הנכון ידעו לחבר בין "גרנדה" של חוזליטו ל"ברצלונה" של מישל.
גם אתה, פרס?
אינני יודעת עד כמה ה"מורים" בבית הספר היו שותפים למניפולציות, אבל כולם עד אחד פעלו באותה רוח פדגוגית כשהרבו להחמיא לילדים בגלל שהם ילדים ולא בגלל זמרתם, וכשהרבו לחבק את הילדים מבלי לבקש מהם רשות לעשות כן, וכשצפו לכולם עתיד גדול ומזהיר. מביניהם, מי שהפגין אנושיות בלתי מצטעצעת וחיבה אמיתית לתפקידו, מי שנראה הכי נינוח והכי פחות עסוק באגו שלו היה משה פרץ, וזו היתה, לטעמי, התגלית המרנינה של בית הספר.ובאשר לעתידו של מישל כהן: צריך להיזהר נורא בילדים מוכשרים מאוד, שעושים דברים שאינם לפי גילם. "הגעתי אל בגרותי כאדם חסר ערכים וסדר יום", כתב חוזליטו באוטוביוגרפיה שלו שראתה אור בספרד השנה. זה היה אחרי שיצא מהכלא שם ישב בגלל סחר בקוקאין, ואחרי שסיים לרצות עונש קודם על סחר בלתי חוקי בנשק באנגולה. מספרם של הילדים-הכוכבים שהיו למבוגרים-כוכבים וגם שרדו את החיים כמפלצות תהילה מבלי להיפגע הוא זעיר, כמעט אפסי. אני רוצה לזכור לך לטובה את מה שיהורם גאון ציין – את החיבור שהצליח לעשות בין מוזיקה דתית לקלאסיקות עבריות חילוניות, בין מזרחית ללא-מזרחית, ומי ייתן ויוכל להמשיך כך, בלי כאבים מיותרים ובקצת יותר שמחה.
ומילים אחרונות, ברשותכם, לכבוד נשיא המדינה, שהזמין את כל משתתפי בית הספר למוזיקה לשיר אצלו בחצר ביום העצמאות – במקום להזמין מקהלת ילדים אותנטית ונורמלית לגמרי, בחר הנשיא לשתף פעולה עם מיזם מסחרי ולהעניק לו לגיטימציה ממלכתית מיותרת לגמרי ומביכה ביותר. לא בכיתי מהתרגשות כששמעתי את הבשורה, אבל נדמה לי שהסמקתי מבושה בשבילו.
"בית ספר למוזיקה". קול מדהים
צילום: ערוץ 2
מומלצים
