חרדים, התנתקתם מאיתנו
כבר כמה עשורים שהחרדים מדירים את עצמם מהמרחב הציבורי, והפגנת הטלאי הצהוב הוכיחה שהם הצליחו להתנתק לחלוטין. במקום להתמודד עם הביקורת באמצעות חשבון נפש, הם בחרו ב"אכלו לי, שתו לי, הדירו אותי"
אם היו חמש דקות של אמפתיה כלפי המגזר החרדי – הן נגוזו בעשן הפגנת "הטלאי הצהוב".
אתה צופה בתמונות מן ההפגנה ההיא (שוב, רק קומץ ורק קיצונים, אלא מה), ומבין שאחת מן השתיים: או שמנהיגי המחאה משתמשים בשירותיו של יועץ התקשורת של יאיר לפיד, או שהתנתקותם מן המרחב הציבורי היא מוחלטת.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- רבנים, קבלו שיעור בצניעות מהגויים/ אריאנה מלמד
- הרבצ"ר: צה"ל לא יהיה בית שמש
- הרב עובדיה על הקנאים: פועלים בניגוד להלכה
דמותו של הילד הקטן בווריאציה על התמונה המפורסמת ההיא של הכנעת מרד גטו ורשה, סיפרה את הסיפור כולו: הקולקטיב החרדי שהדיר כל סממן יהודי-ישראלי שונה במקצת מן המרחב שלו, בעשורים ארוכים של שתיקה ציבורית – התנתק לחלוטין, עד שהוא לוקה במין סוג של אוטיזם, וכבר אינו מסוגל להבין את השפה התודעתית שבתוכה הוא חי.
הם כבר לא מדברים באותה השפה. ההפגנה אמש(צילום: נועם מושקוביץ, יורגן שטרופ מאי 1943)
כאילו לא היו קווי המהדרין, ונשות הטאליבן, והמדרכות הנפרדות, ונעמה מרגוליס וטניה רוטבליט, יצאו אמש יותר משניים-שלושה חרדים לכיכר השבת, כשהם עוטים טלאי צהוב ושאר סממנים שהדעת הציבורית בישראל (וגם בחלק מהעולם) איננה סובלת, וזעקו נגד "הדרת חרדים".
והם צודקים. יש הדרת חרדים בישראל 2012, אלא שלהדרה הזאת יש כתובת: הערים בני ברק, אלעד ומודיעין עילית, ושכונות מאה שערים ורמת בית שמש. כבר כמה עשורים שהחרדים מדירים שם את עצמם: מן המרחב הציבורי, מהשפה הישראלית ומכל מה שמריח מעורבות שלא בעתות חירום.
זעקת הקוזק הנגזל
לפני כמה עשורים הוצבו בשכונות החרדיות של בני ברק שלטים הקוראים לדיירי האזור שלא להכניס טלוויזיות לבתיהם. הפקודה-הוראה (ובשום אופן לא בקשה) לוותה בענישה נקודתית כלפי מפיריה, שכללה בעיקר הטרדות למיניהן. יש להניח שלו הייתה אז תקשורת זריזה ומפותחת (או היסטרית ושטחית), מן הסוג שאנו מכירים היום - היו נחסכות התמונות של אמש, והכותרות של השנה האחרונה.
גם אז היה זה "קומץ קיצוני" בלבד שהטיל את חיתתו על מחזיקי הטלוויזיות, ומוכרי "העיתונים החילוניים", ולובשות השרוולים הקצרים - אבל שתיקת המיינסטרים החרדי נתנה להם את כל הגושפנקא שהם היו צריכים לה. ומי כמותם, דוברי תלמודית שוטפת, יודע ששתיקה כהודאה.
ובכן, אתמול קיבלנו תזכורת שהציבור הזה יודע לשבור שתיקה. מסתבר שהמתקפה הצולבת ששיאה בשבועות האחרונים, לא הולידה חשבון נפש קולקטיבי, חלילה, אלא התקפדות בנוסח הקוזק הנגזל. אוכלים להם, שותים להם, מדירים אותם, מכלילים אותם. נכון, המגזר החרדי נתון תחת אש. זה בעייתי, אבל ככה זה במדינת כל מגזריה: הקולקטיב אינו יכול להתנער ממעשיו של היחיד בשתיקה רועמת.
בקיץ הסוער של ההתנתקות מגוש קטיף, יצאו מנהיגי ציבור מתוך המחנה הכתום, ובחשבון נפש אמיץ הודו ששכחו להתנחל בלבבות. חשבון נפש כזה עוד לא החל בציבוריות החרדית, לפחות לא בטונים שיישמעו גם מחוץ לשטיבל. והוא הכרחי, כי בלעדיו לא ייבנה גשר על פי התהום שנפערה בין בית שמש לתל אביב.
לפנייה לכתב/ת 
סוג של אוטיזם מגזרי. ההפגנה אמש
צילם: בועז פיילר
מי הדיר את מי?
צילום: נועם מושקוביץ
מומלצים
