לידיעת הנוסעים עם הבן שלהם

אבא שלי מעולם לא לקח אותי לחו"ל. הפעם הראשונה שעזבתי את אדמת ארץ ישראל, ולא בתוך נגמ"ש, הייתה בגיל 22. היום זה נשמע כל כך ימי הביניים, אבל כשהייתי ילד, נסיעה לחוץ לארץ - ככה קראו לזה אז - נחשבה לביג דיל. לא למשהו שעושים אנשים שגרים בדירת שיכון בשכונה ה' בבאר שבע. אז אבא שלי טס לחו"ל בפעם הראשונה רק בגיל 46, וגם זה להונגריה, הארץ שממנה עלה כשהיה בן 14. אמא שלי יצאה רק פעם אחת לטיול באירופה, באונייה שהפליגה מחיפה למארסיי, אחרי שסיימה את הסמינר לגננות. ככה זה היה, לפחות אצלנו.

תסתכלו על הילדים של היום, ותמצאו לי בן 10 שלא טס לפחות פעמיים עם ההורים (וכשטורקיה עוד הייתה על המפה, נתון ההמראות־פר־ילד בטח היה גבוה הרבה יותר). הילדים שלי אינם יוצאי דופן, והאוכל המחורבן של טיסות הצ'ארטר לא זר להם. טיול משפחתי באירופה, אתם יודעים. אבא, אמא, ילד וילדה שמצטופפים במכונית שכורה אחת ובחדר מלון אחד. את זה כבר היה לנו. אבל בחודש שעבר קרה דבר אחר: בפעם הראשונה טסנו רק שנינו. רק הבן שלי ואני.

טיול של גברים. ככה נמרוד קרא לדבר הזה שסבא שלו מעולם לא עשה איתי. אז טסנו לברצלונה, כי זה מה שהוא רצה כמתנת בר־מצווה. לראות את בארסה, וכמובן את הוד מעלתו ליונל מסי. מרוב התלהבות הבטחתי לו שלא רק נראה את מסי משחק, אלא גם נפגוש אותו. וככה יצא שעוד לפני ההמראה הפרתי את אחד מכללי האצבע של האבהות: לעולם אל תבטיח אם אתה לא משוכנע שתצליח לקיים.

"אין, החבר'ה בבית ספר לא יאמינו שפגשתי את אבי מלר"

בעקבות הזמן

אני כותב כאן על הבן שלי, אבל לא יכול להמשיך בלי להבהיר שאין לי טענות לאבא שלי. יכול להיות שגם לפני 40 שנה היו אבות שלקחו את הבנים שלהם לטיולי בר־מצווה באירופה הקלאסית, אבל לי באופן אישי לא יצא להיתקל בהם. אותי אבא לקח לאילת, ולא הרגשתי מקופח בשום אופן. אחרי הכל, אילת של תחילת שנות ה־70 הייתה חוץ לארץ. לגמרי חוץ לארץ.

הייתי בן 11 או 12, והזיכרונות מרצדים לי פה ושם עד היום: האוזניים שנסתמו כל כך חזק בזמן הנחיתה. החום הבלתי נסבל כשנפתחה דלת המטוס. המזגנים במלון שרק הרעישו ולא קיררו. בקבוקי הטמפו. השחייה לאי האלמוגים. מסעדת הדגים שבה ראיתי אנשים אוכלים סרטנים, ועוד נהנים מזה. מה שאני לא זוכר זה שיחות אב־בן, בטח לא מהסוג המכונן שהסרטים הרגילו אותנו לחשוב שהולכות אוטומטית עם טיולים כאלה. הוא בכלל נסע בענייני עבודה, והיה עסוק בכל מיני ישיבות ופגישות. אז זה מה שאני זוכר, או בעצם לא זוכר.

לקראת הטיול עם הנכד שלו דיברתי איתו על הנסיעה ההיא. שאלתי אותו, לא בטרוניה אלא פשוט מתוך עניין, אם גם לו היה חשוב להתקרב לבן העוד־מעט־מתבגר שלו. להיות קצת חבר שלו. להיות אבא כמו שאבא צריך להיות, או לפחות איך שאני חושב שאבא צריך להיות. כזה שאפשר לצחוק איתו. לדבר איתו על כדורגל ועל מכוניות (ועל בחורות, כשזה יהיה רלוונטי או לפחות חוקי).

אבא שלי נראה מעט נבוך ולא ממש ענה לשאלה שלי, ואני חשבתי על זה שכל ההורות הזאת היא חתיכת עניין מורכב. הרי הם כל הזמן גדלים ומשתנים לנו, ולא תמיד אנחנו שמים לב. או שאנחנו כן שמים לב, אבל בכזה איחור שהם כבר דילגו עוד שלב וכבר לא נמצאים איפה שאנחנו חושבים שהם נמצאים. כאמור, מורכב.

מתוך: דודו מקבל גולו(צילום: EPA)

ארבעה ימים אחרי מסיבת הבר־מצווה התגייסה דנה, אחותו הבכורה של נמרוד. הבת שלי. חיילת. רק שלשום היא הייתה אימא שבת, חזרה הביתה עם בובה גדולה והשכיבה אותה לישון. רק אתמול קניתי לה אופניים עם גלגלי עזר. הזמן הנכלולי הזה פשוט טס, בלי שום אזהרה מוקדמת. 18 וחצי שנה אני אבא, ועדיין לא יודע איך נכון לגדל ילדים. רק הולך עם האינסטינקטים, כי זה מה יש.

מוזר לעוף לחו"ל עם הקטן בדיוק כשהגדולה עוזבת את הבית. כלומר, דנה עדיין חוזרת מהטירונות בכל יום שישי ואני עדיין נוסע לתחנת הרכבת כדי להביא אותה הביתה, אבל בעצם היא עזבה. היא לא גרה כאן יותר. בכל יום ראשון בבוקר הבית מתרוקן. רבע ממנו חסר. יש כאן חלל שאפשר כמעט למשש אותו. מראשון עד שישי בבוקר אני מציץ לחדר שלה, והכל מסודר. המיטה טיפ־טופ. אין בגדים ונעליים על הרצפה. אין בקבוקוני לק מפוזרים על השולחן. אין.

עכשיו יש לי ילד אחד בבית, ואני יודע שגם במקרה שלו הזמן לגמרי שאול. חמש שנים, זה כל מה שנשאר לי, וכדאי מאוד שלא אצטער אחר כך על דברים שלא קרו, עד שגם הוא יעלה על מדים. אז נכון שבאופן רשמי טסנו ביחד כי הוא חגג בר־מצווה, אבל כנראה שזה היה גם כי אחותו עוזבת, וגם קצת כי אבא שלו נאחז בזמן שנשאר.

כל אב לילדים בני עשרה יגיד לכם שקשה מאוד להישאר מחוברים אליהם מצד אחד, וגם לתת להם את הלבד שלהם ואת הזמן עם החברים שלהם מצד שני. החבל הוא דק, וצריך להיות לוליין מיומן כדי לדעת להלך עליו בשיווי משקל. בדרך כלל אני לא רע בזה, אבל בדרך כלל אנחנו לא ביחד לבד במרחק יבשת מהבית.

מי גאון של אבא

למרות נבואות הזעם של החזאים, שהבטיחו ארבעה ימים של גשם בלתי פוסק, ברצלונה האירה לנו פנים. בשבת בערב המתין לנו איצטדיון קאמפ נואו, והמשחק של בארסה נגד מיורקה. כן, אותו אחד שהמארחים ניצחו בו 0:5, כולל שלושער של מסי כבר במחצית הראשונה. מהבחינה הזאת, נמרוד בא על סיפוקו המלא.

לפני המשחק היו לנו עוד כמה דברים לעשות, מעניינים לא פחות - אוקיי, אז מעניינים הרבה פחות - כמו לבקר במזרקות הקסם המפורסמות. זה קיטש צבעוני שרוב הגברים שמבקרים בברצלונה לא יתמוטטו מצער אם לא יצא להם לראות, אבל בביקור ראשון בעיר דווקא נחמד להתחיל שם את הערב. נמרוד לא יצא מגדרו מרוב התלהבות, אבל הבטחתי לו שהוא ייהנה והוא זרם איתי. מה גם שקבענו להיפגש קודם עם דודו אוואט ותומר חמד, שחקני מיורקה, במלון שאליו היו אמורים להגיע ערב המשחק (כדי שלא יהיו אי הבנות, שוער נבחרת ישראל מכיר היטב את נמרוד. יעקבי ג'וניור אפילו ראיין אותו לטובת הקליפ של הבר־מצווה).

המפגש היה אמור להתקיים ביום שישי בשבע בערב, אבל הטיסה ממיורקה התעכבה. העברנו שעתיים מפוהקות בפתח המלון עם כמה עיתונאים מקומיים, וכשאוואט וחמד הגיעו סופסוף, כבר לא היה להם זמן בשבילנו בגלל האיחור. אז אמרנו יפה שלום, עלינו על מונית וביקשנו מהנהג שייקח אותנו לפלאסה אספניה.

פקידת הקבלה במלון שלנו הבטיחה שמופע המזרקות מתחיל בתשע. הגענו בתשע ורבע, ומשהו נראה לי מוזר: המקום היה שקט מדי. שקט לגמרי. שומם. תוך שתי שניות נפל לי האסימון וקפץ לי הפיוז על פקידת הקבלה: המופע לא התחיל בתשע. הוא הסתיים בתשע.

מומלץ. פארק גואל (אבל קודם קאמפ נואו)(צילום: יפעת וברק ברכה)

מה ששיגע אותי לא היה הזמן המבוזבז או הטרטור המיותר, אלא זה שאיכזבתי את נמרוד. ישבנו שם, על המדרגות החשוכות, בוהים באוויר. הוא כעס, והוא לא הסתיר את זה. לא שהיה עוזר לו; כשנמרוד כועס אי אפשר שלא להבחין בזה.

ניסיתי להרגיע אותו. זה לא הצליח, ומרוב תסכול עלו לי דמעות בעיניים. קמתי וזזתי משם, רק שלא יראה, וחשבתי: איזה מטומטם אתה. פעם ראשונה שלך לבד עם הילד בחו"ל, ועל ההתחלה התוכניות מתקלקלות. זה לא הפקידה, אידיוט. זה אתה שלא בדקת.

כשחזרתי אליו הוא עוד ישב בפנים עצובות על המדרגות הקרות. ליטפתי לו את הראש ונשאתי נאום קצר על זה שאני מבין את האכזבה שלו, והוא צודק, ופשלה שלי, אבל ככה זה בחיים. לא כל מה שאתה רוצה מצליח לך. החוכמה היא להתגבר על האכזבה ולא לשקוע בתוכה. הרי ככה אתה רק מעניש את עצמך. הוא תלה בי את המבט העצוב־כועס הזה שלו ואמר שכל זה אולי נכון, אבל הוא עדיין מאוד מאוכזב.

"מבין אותך", עניתי ושלפתי את הקלף המנצח: "יש מקדונלדס ממש ליד המלון. מה דעתך שלפחות נסיים את הערב הזה בהרגשה טובה?".

הוא עלה למונית בשקט עצור ובפנים חתומות, ואני שאלתי את עצמי אם חירבתי את כל הטיול בגלל השטות הזאת. מה פתאום, עניתי לעצמי. הביג־מק בטח יפתור את כל הבעיות.

זה לא קרה, ובדיעבד אני יכול לומר בלב שלם: טוב שלא קרה. רק זה חסר לי, בן שאפשר לקנות בקציצה, מלפפון חמוץ וקצת קטשופ.

זה ילד זה

הערב הסתיים כמו שהתחיל: התור במקדונלדס היה ארוך מדי, והשירות במסעדת הטאפאס הסמוכה היה זוועתי מדי. ככה נראה הספתח של טיול הגברים שלנו בברצלונה. כשנפלנו שדודים על המיטה, הוא אמר לי: "אני תמיד מצליח להירגע מהאכזבות שלי לפני שאני הולך לישון, אבל הפעם זה לא מצליח לי".

הסתובבתי לצד השני בתוך החושך שבחדר המלון. הדמעות חזרו והמועקה העיקה, אבל לפני שנרדמתי חשבתי: אשריך שיש לך בן שלא מנסה לרצות אותך. לא אותך ולא איזה מבוגר שלא יהיה.

באחת הארוחות המשותפות עם הקבוצה שנסענו איתה, נמרוד אמר שהוא מנסה להקפיד על שמירת כשרות. מפה לשם התפתח דיון סוער על ענייני אמונה בין בן ה־13 למנכ"לית בת 40, ואני ישבתי בצד והקשבתי לה בעודה מנסה לשכנע את הילד - בלי להתיילד בעצמה, ייאמר לזכותה - שכל הדת הזאת היא אמונה טפלה. בשיאה של השיחה היא סיפרה לו על מזלות, ועל איך הכוכבים והאופקים קובעים את אופיו של אדם. נמרוד הקשיב בסבלנות, אבל כשהמנכ"לית טענה שמדובר ב"אמת מדעית" היא חטפה איגוף לא צפוי וממוקד מטרה. "איך את יכולה לדבר ככה על האמונה שלי", שאל חתן הבר־מצווה, "כשאת בעצמך מאמינה בכל האסטרולוגיה הזאת?".

המנכ"לית נאלמה. גם חברים אחרים בקבוצה השתתקו. בכל זאת, קצת מביך לראות ילד בן 13 שותל אישה בוגרת. אבל בשולחן ישב גם גבר בוגר אחד, ובאותו רגע לא היה אדם גאה ממנו בכל ברצלונה.

בהמשך הטיול, כשראיתי שוב ושוב באיזו קלות הוא יוצר קשרי שיחה עם אנשים שמבוגרים ממנו ב־20 וב־30 שנה, שוב גאיתי מרוב גאווה. איפה אני ואיפה הוא. אפילו היום קשה לי כקריעת ים סוף לתקשר עם זרים מוחלטים, אז בגיל שלו? הייתי רועד רק מלדבר עם המכולתניק. "הוא עוד ישבור הרבה לבבות", לחשה לי המנכ"לית בלי שהוא ישמע. אבל אני כמעט בטוח שהוא שמע.

בארבעת הימים שלנו ביחד למדתי להכיר את נמרוד. להכיר באמת. נקודות המפגש שלנו ביומיום הן מעטות וקצרות, וזה טבעי; גם כשאני הייתי בן 13 היה לי חשוב יותר להיות עם החבר'ה מאשר עם אבא שלי. האמת, ככה זה צריך להיות. אבל כשאתם ביחד כל הזמן, בלי להיפרד, מתגלים לך לאט־לאט טפחים מהאישיות של הנער הזה - נער שעוד מעט יהיה איש, ומתי לעזאזל זה הספיק לקרות - שלא ממש הכרת. הוא עדיין בשר מבשרך, אבל ברגעים האלה את תופס שהוא גם ישות עצמאית לחלוטין.

ארבעה ימים היינו מחוברים מהמותן, ולמרות שלפחות בהתחלה כמעט שום דבר לא הלך כמו שרציתי או תכננתי, לאף אחד מאיתנו לא היה משעמם לשנייה. אני מניח שככה זה עובד כשאתה יוצא לטיול עם הילד, ובדרך מגלה פתאום שאתה מטייל עם חבר.

בסופו של דבר יצא שהתקלות של תחילת הדרך דווקא קירבו בינינו. השיחות נעשו פתוחות יותר, כנות יותר. גם הוויתורים נעשו קלים יותר: כשהוא רצה שנשכור שני זוגות אופניים ונטייל ברחבי העיר, והתברר שמדובר בהרבה יותר מדי ביורוקרטיה בשביל שעה של דיווש, נמרוד בעצמו חתך ואמר "עזוב, בוא נוותר". וכשזה המצב - כשככה נראה טיול הגברים הראשון שלכם - זה בלתי נמנע שלפחות לרגע תביט בבן הקטן שלך בעיניים פעורות לרווחה, ותתרגש בתוך תוכך עד אין קץ.

אשר אהבת

את לאו מסי הבטחתי לנמרוד עוד בעיצומה של חגיגת הבר־מצווה. אני עליתי לנאום, גם היין עלה, ופתאום שמעתי את עצמי מפתיע אותו לא רק בטיול לברצלונה, אלא גם בהבטחה לפגישה בארבע עיניים עם שתי הרגליים הכי מפורסמות בעולם. מאותו רגע עשיתי הכל כדי לקיים, אבל הכי קרוב שהגעתי היה הזמנה זוגית לאימון של בארסה בלי שום הבטחה לגבי זהות השחקנים שישתתפו בו. בהתאם להתנהלות הכללית של הטיול הזה, בסוף יצא שגם מסי וגם אנחנו לא הגענו לאותו אימון. להגיד שנמרוד התבאס יהיה האנדרסטייטמנט של העונה.

אחרי שלא נפגשנו עם מסי - ואחרי שלא דיברנו עם אוואט וחמד, ואחרי שאפילו מזרקות מחורבנות לא ראינו - הלכנו לטייל בפארק גואל. בדרך, בלי סיבה או סתם כי בכל זאת ראינו משחק גדול ועיר נפלאה והיו לנו כמה רגעים נהדרים, נמרוד פנה אלי ואמר: "אתה יודע מה אבא, צדקת. באמת אין טעם לכעוס ולהתעצבן יותר מדי. אין לנו המון זמן להיות כאן ועדיף שניהנה". חיבקתי אותו חזק חזק, והוא נהם ש"אני מאוד נהנה להיות איתך".

אני חושב שבתרגום לעברית זה אומר "אני אוהב אותך". ואני לא יודע מה צריך יותר מזה.