להיות פליט חופשי בארצנו
איננו זקוקים לכלימה בדמות הצעת חוק המאפשרת כליאה של פליטים לשלוש שנים, גם לא למחנה המעצר הגדול בעולם. האם לא למדנו דבר מההיסטוריה שלנו?
החלטת הממשלה בנושא ה"מסתננים" והדיון בהצעת החוק למניעת הסתננות שהתקיים בוועדת הפנים של הכנסת הם שיאו של תהליך עיצוב מדיניות ממשלתית כנגד זרים מאפריקה, המביא למדיניות בלתי סבירה. למעשה, מי שמבקשים לכנותם מסתנני עבודה הם מבקשי מקלט. הם טוענים למעמד פליט, או היו טוענים למעמד כזה, לו היו מודעים לאפשרות שכזו, אך טרם הוכרו ככאלה.
ישראל בוחנת רק מיעוט של הבקשות הרלוונטיות, ומאשרת אחוז זניח. ראש הממשלה הודיע שימשיך לתת זכויות לפליטים בישראל, אך התעלם מכך שישראל אינה בודקת את בקשות המקלט של אריתריאים וסודנים. היא אינה מגרשת אותם, משום שהיא מכירה בסכנה הנשקפת להם אם יחזרו לארצם, ונוהגת כך מכוח עקרונות הדין הבינלאומי. בה בעת, היא אינה מעניקה להם זכויות כלשהן ובכלל זה אישורי עבודה.
עוד בערוץ הדעות :
משרתם של חרדים / רון שנקרמן
מחאה אנטי-חרדית במקום מחאה חברתית / נפתלי רוטנברג
לישראל, כמו לכל מדינה ריבונית אחרת, הזכות לקבוע מי יבוא בשעריה. כך למשל היא רשאית לעודד כניסה של מהגרי עבודה ממדינה א' ולמנוע כניסתם של מהגרי עבודה ממדינה ב'. היא גם רשאית לקבוע שלא יבואו יותר מהגרי עבודה בשעריה כלל. אלא שבמסגרת השיקולים שמפעילה ישראל כשהיא מאפשרת או לא מאפשרת כניסתו של מאן דהוא, עליה לקחת בחשבון את התחייבויותיה מכוח האמנה בדבר מעמדם של פליטים, אמנה שישראל הייתה מהמובילות בעיצובה לאחר השואה.
אם תבדוק ישראל את בקשותיהם של מבקשי המקלט, תוכל להכיר בפליטים ככאלה ולפעול ליציאתם מישראל של מי שאינם כאלה הבאים רק כדי למצוא עבודה. ישראל מעניקה זכות עבודה למספר גדול מאוד של עובדים זרים, אבל לא מאפריקה, אלא ממדינות שאין בהן סכנה - הפיליפינים, תאילנד, סין, רומניה, וכיוצא בזה. כידוע, חלק מהעובדים מארצות אלו נשארים כאן בלא רישיון והופכים לבעיה שהמדינה אינה יודעת להסתדר עמה. לא ברור מדוע פליטים מארצות אפריקה, המאוימים על ידי משטריהן, זוכים ליחס מפלה.
לישראל הרשות לכלוא אדם לזמן קצוב ולגרשו, אם הסיבה שנכנס לישראל ללא רשות היא כלכלית בלבד. גירוש כזה חייב להיות הומני ואינו יכול בשום מצב לאפשר כליאה לזמן בלתי מוגבל וללא פיקוח ישראלי ובינלאומי מוסדר. אין לישראל רשות לעצור, לכלוא ולגרש פליט. היא אינה יכולה לגרשו למדינתו. היא מחויבת להגן עליו ולהעניק לו זכויות עד שיוכל לחזור לארצו.
סכנת מוות בארצם
ספר החוקים הישראלי אינו זקוק לכלימה בדמות הצעת חוק המאפשרת כליאה של פליטים לתקופה של שלוש שנים או לתקופה בלתי מוגבלת אם הם מגיעים ממדינת אויב, משום שמדינות אויב אלה הפכו להיות אויב גם בעבורם. הוראת חוק שכזו תצביע על כך שלא למדנו לקח מההיסטוריה שלנו. יהודי גרמניה שהצליחו להגיע לאנגליה ערב מלחמת העולם השנייה, הושמו במחנות מעצר עם תחילת המלחמה משום שהיו אזרחי מדינת אויב, גרמניה. האם הקמת מחנה מעצר גדול, אולי הגדול מסוגו בעולם כיום, הולמת את לקחי ההיסטוריה היהודית? מחנה כזה אף אינו כלכלי ואינו יכול לתת מענה לצורך בטיפול ובהתמודדות עם קבוצה גדולה של אנשים שזה מקרוב באו.
המצב באפריקה ידוע. סגן שר החוץ, דני איילון, הצהיר כי לפי המידע שבידי משרד החוץ, "באריתריאה יש שלטון שמוגדר על-ידי כל הקהילה הבינלאומית כשלטון שלא שומר על זכויות אדם, ומי שחוזר לשם, נתון בסכנה, כולל סכנת מוות". כך על פי ציטוט מדבריו כפי שנרשמו בפרוטוקול הוועדה לעובדים זרים בכנסת. באותו דיון נאמר גם כי 60% מבין המסתננים הם אזרחי אריתריאה. ישראל מבינה אם כך, כי מי שמגיעים לשעריה הם פליטים, שאי אפשר לגרשם.
אין פתרון קסם לסוגיה. פליטים אינם נעלמים מאליהם והם עלולים להוסיף ולהגיע, ככל שהמצב בארץ מולדתם מוסיף להיות מסוכן. הדרך הארוכה לא תעמוד בדרכם. גם לא גדר, אף לא מחנות ועינויים קשים בסיני. ודאי שלא כלא בישראל. כל אלה עדיפים על פני חשש למוות בארץ המוצא. אנו ניבחן בשאלות כיצד אירחנו אותם בשעתם הקשה והאם הושטנו יד או, חלילה, דאגנו לשמר אצלם תחושה מוצדקת של רדיפה.
פרופ' יהודה באואר, חתן פרס ישראל, היה ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם בין השנים 1996-2000. ומאז הוא משמש יועץ אקדמי וחבר במועצת יד ושם.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
