פרק מספר: שאנדור מאראי כותב ונזכר

שאנדור מאראי (1989-1900) היה מגדולי הסופרים ההונגרים במאה העשרים, וכתב את רבי המכר "הנרות בערו עד כלות", "גירושין בבודה" ו"האמיתית". בספרו זיכרונות מהונגריה מתאר מאראי את שקיעת המעמד הבורגני בהונגריה בין השנים 1944 ועד 1948, תוך שהוא מתמקד בזרות ובניכור המשתלטים על אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

ספרו של שאנדור מאראי. התפוררות בזמן מלחמה (עטיפת הספר)

מאראי עזב את הונגריה בסוף שנות הארבעים לחייו, ולא שב אליה מעולם. תחילה עבר לשוויץ, משם לאיטליה ולבסוף לארצות הברית. בשנות החמישים והשישים עבד ברדיו אירופה החופשית, ואחרי כשלון ההתקוממות במולדתו ב-1956 קיבל אזרחות אמריקנית. מאראי נפטר בגיל 89, ויש האומרים כי התאבד.

מתוך הספר

הבית היה חשוך. לא היה חשמל כבר יומיים, ובהמשך עברו עלינו חודשים ארוכים ללא אספקת חשמל. היו לנו עוד עצי הסקה ו-15 ק"ג קמח. באדמת הכרם טמנתי שומן חזיר נוזלי בתוך עשרה קנקנים. היה לנו עוד סבון, גם קפה. אפשר היה עוד למצוא בגד להחלפה. את הכסף שנותר לנו, 4,000 פנגו, הסתרתי מתחת לקורה הראשית בעליית הגג, בתוך קופסת פח שטוחה של סיגריות "לאקי סטרייק", כדי שהעכברים לא יכרסמו אותו. באותם זמנים הספיק סכום זה לחודשיים. באותו יום היו לי אפילו סיגריות.

בני ביתי כבר שכבו לישון. הכנתי לי כוס קפה וישבתי לבדי בחדר החשוך עד אור הבוקר, מול אש האח הדועכת לאִטהּ. את הלילה ההוא אני זוכר בחדות רבה, בבהירות ובעוצמה, יותר מאשר אירועים רבים שבאו אחריו. משהו בא אל קצו באותו לילה, מצב בלתי אפשרי אחד נמוג לתוך מצב חדש, מסוכן לא פחות ממנו, ומכל מקום שונה לחלוטין. החייל הרוסי שנכנס היום לתוך חיי היה כמובן יותר מאשר בחור סלאבי סמוק לחיים מאזור הוולגה. החייל הרוסי הזה נכנס לא רק לתוך חיי באותן שעות אחר הצהריים, על כל מה שמשתמע מכך, אלא גם לתוך חייה של אירופה כולה. עדיין לא ידענו על יאלטָה. נהירה הייתה לנו רק העובדה שהרוסים כאן, שהגרמנים הסתלקו, שלמלחמה יהיה בקרוב סוף – זה כל מה שהבנו מן המתרחש.

ואחר כך הבנתי אנוכי שעליי להשיב על שאלה אחת. לא יכולתי לנסח אותה במילים, אך באותו לילה מיוחד, כאשר נכנס הלוחם מן המזרח לכפר ההונגרי החשוך – שהרי אנחנו "מבינים" רק מה שאנחנו רואים וחוֹוים – חשתי בכל רמ"ח איבריי שהחייל הסובייטי הצעיר הזה מחייב את אירופה להשיב על איזושהי שאלה.

אז כבר דנו בעולם למעלה משלושים שנה, גם בקול רם וגם בחשאי, בשאלה: מהו הקומוניזם? מה משמעותו? למשיבים היו תשובות שונות. הן היו תלויות באינטרסים, באמונה, בהשקפת העולם הפוליטית ובמצב המעצמות הגדולות. רבים הגזימו ושיקרו. אבל אחר כך דיברתי עם כאלה שלא שיקרו, וקראתי ספרים שבהם לא הגזימו, והמחבר עצמו היה ההוכחה לכך. מכל מקום חייתי באווירה שבה הזכירו את הקומוניזם בנשימה אחת עם שבעת החטאים הנוצריים שעונשם מוות.

לכן חשבתי שהגיעה השעה שבה עליי לשכוח הכול, כל מה ששמעתי אי פעם על הרוסים ועל הקומוניזם. ברגע שבו פגשתי לראשונה חייל סובייטי – בחצר האפלולית והמושלגת של המועצה המקומית – גם בחיי, באופן אישי, החל המפנה הגדול, ההתחשבנות בין העולם הקומוניסטי לבין העולם הלא-קומוניסטי, השאלה והתשובה עליה. אבל באותו זמן התחיל המפנה הזה גם בעולם המערבי. באירופה הופיע כוח חדש, והצבא האדום היה רק ביטויו הצבאי. מהו אותו כוח...? מהו הקומוניזם...? מהם הסלאבים...? מהו המזרח...?

בלילה התהלכו אנשים רוטנים סביב הבית, התקרבו והתרחקו. משוטטי הלילה דיברו בשפה זרה לי לחלוטין. ישבתי בחדר החשוך וגמרתי אומר בלבי שעד כמה שידי מגעת אנסה לטהר את פרשנותי מכל חד-צדדיוּת, בלי משקעי העבר שהותירו בי הספרים שקראתי והשיחות שניהלתי, ואנסה להתבונן ברוסים ובקומוניסטים ללא דעותיה הקדומות של התעמולה הרשמית, האנטי בולשוויקית.

באותו אחר צהריים חוויתי חוויה שכמוה עבר עד אז איש הרוח האירופי רק פעמיים: במאה התשיעית, כאשר פרצו הערבים קדימה והגיעו עד אוֹטַן ועד פּוּאַטְיֶה, ובמאה השש עשרה, כאשר הגיעו הטורקים עד ג'יוֹר ואֶרלָאוּּ. יותר מכך לא הניחו אנשי המערב לעמי המזרח להתקדם באירופה. הכיבושים ומעשי הביזה של אנשי ג'ינגיס ח'אן, טימור לֶנג ואַטילָה באדמת אירופה היו טרגיים, אבל זמנם היה קצוב והם באו לסירוגין.

יום אחד, כאילו לשמע שריקה מאגית שהגיעה מערבות אסיה, אות לאסון העומד להתחולל, ובלי לחשוב הרבה, פינו חילותיהם את שטחה של אירופה. אלא שהערבים פתחו בהתקפה מתוך השקפת עולם רדיקלית ואידיאולוגית, שיצאה נגד השקפת עולם רדיקלית ואידיאולוגית אחרת – הנצרות. וכאשר כיתר אותם שַרל מַרטֶל באוֹטַן והִכה בהם, הותירו אחריהם באירופה לא רק את זכר מעשי הביזה שלהם, אלא גם את שאלותיה הגדולות והנוקבות של התרבות הערבית, שאלות שתבעו תשובה. הם הביאו אתם לא רק את האסטרונומיה, את עקרונות הניווט, את מדע הרפואה, סגנון עיטורי חדש ומבט משלהם על הטבע, אלא גם את שיטת המִספור שאִפשרה את התפתחות החשיבה הטכנית והחליפה את שיטת המִספור המסובכת והמסורבלת של היוונים והרומאים.

הם הביאו אתם את המוּדעוּת העצמית של ההלניזם, שבאותה עת רק החלה להבזיק בתאיהם האפלוליים ובתודעתם הקופאת על שמריה של הסכולסטיקנים של ימי הביניים, כאשר תרגם גֶרארדוֹ דָה קרֶמוֹנָה ללטינית כמה עשרות יצירות ספרות ועיון יווניות, ביניהן גם כמעט כל כתבי אריסטו. ל"ברבריות" הזאת, לשאלה המזרחית הגדולה הראשונה הזאת, ייתן העולם הנוצרי מענה: לא רק בתותחים שירו בקרב אוֹטַן, אלא גם ברנסנס ובהומניזם, שלולא תנופתה של התרבות ההלניסטית-ערבית, מודעותה העצמית האריסטוטלית וההלניסטית אולי לא היו ניצָתים הניצוצות בנפשם של אנשי ימי הביניים גם לאחר מאות שנים.

הרנסנס היה, מכל מקום, בגדר תשובה לפלישתה הראשונה של השקפת עולמם של אנשי המזרח. גם להתקפה השנייה מן המזרח, להסתערותם הגדולה של האימפריאליזם והשקפת העולם העות'מאנית, יגיב העולם הנוצרי לא רק בנשק, אלא גם בניסיון ההתחדשות הגדול שמהווים הרפורמציה וכינון הפרוטסטנטיות לצורותיה השונות. כיצד יגיב אפוא העולם שלי, העולם המערבי, על בואו של החייל הרוסי הצעיר הזה, שהגיע היום מן המזרח ושאל אותי, סופר אירופי אלמוני: "מי אתה?"

ישבתי בחשיכה, אותה חשיכה מיוחדת במינה, הקשבתי לאש התותחים הרועמת במונוטוניות תעשייתית, שהרסה - במרחק כמה קילומטרים מכאן - את כל מה שהיה לגביי, עד לא מזמן, הבית והעולם...ניסיתי לתאר לעצמי כיצד נשמעת השאלה שאותו חייל סלאבי בלונדיני, לבוש מעיל סיני מרופד, יַפנה אל העולם שלי. על התשובה לא חשבתי, כי ידעתי שתשובות כאלה אינן נקבעות מראש. גם הרנסנס לא נקבע מראש בידי ההומניסטים, והרפורמציה לא נקבעה מראש בידי מרטין לותר; תשובה כזאת מתרחשת מאליה. אבל ניסיתי לצייר לעצמי מה באמת רוצה ממני אותו חייל רוסי.

כדרך הטבע הוא ייקח אתו את החזירים, את התבואה, את השמן, את הפחם ואת המכונות. בכך לא היה כל ספק (אז עוד לא חשדתי שהוא לוקח גם אנשים). אבל מה הוא עוד רוצה מעבר לחזירים, לתבואה ולשמן? האם הוא מבקש גם את נפשי? לא חלף זמן רב והשאלה הזאת רעמה בעוצמה לא רק בתוכי, בשעת לילה בבית כפרי מבודד; נודע לנו שהוא רוצה לקחת את כל אלה, ונוסף על כך מבקש גם את נשמותינו, את עצמיותנו. כאשר נודע לנו הדבר, קיבל המפגש הזה משמעות שונה, מעֵבר לגורלה של אומה, בעיני העולם כולו.

אימפריות גדולות שובקות חיים מהר יותר מיערות טרופיים... ההיסטוריה מלאה בשלדי

ממותות כאלה, ענקים כמו האימפריה הסֶלֶאוּקית, האימפריה הנוּבּית והלוּבית, שפרחו ושגשגו במשך כמה רגעים היסטוריים ואז כיסה אותן החול בלא להותיר עקבות. רק מטורף יכול להאמין שבעיני העמים האדירים יש איזו משמעות לגורלה בן אלף השנים של הונגריה. אם היא עומדת בדרכם, הם ידרסו אותה בשוויון נפש, ללא כל כעס. אם הם יכולים לנצל אותה, ולו רק לרגע, הם יחתימו אותה על חוזה שלפיו תשמש בתפקיד עזר, כמו שהחתימו אותה אתמול הגרמנים, כמו שיחתימו אותה מחר הרוסים. זה הגורל, ואומה קטנה יכולה לעשות מעט מאוד כדי להטותו מדרכו... אבל לשאלה שהביא איתו הצעיר הרוסי הבולשוויקי לתוך חיי – ולתוך חייהם של כל אלה שהתחנכו על ברכי התרבות המערבית – יש להשיב ללא דעות קדומות וללא משוא פנים. דמיינתי לעצמי בחושך את הפנים הצעירות, האדישות והזרות. הן לא היו דוחות; הן היו זרות להחריד.

באותו רגע, בשלב זה של המלחמה, לא רק אני – סופר הונגרי בורגני בבית כפרי הונגרי – חשבתי על הרוסים בהתעניינות מהולה בחרדה. גם האנגלים, הצרפתים והאמריקאים התבוננו בהם בציפייה מהוססת. עם גדול חולל בסטלינגרד מפנה בהיסטוריה העולמית במחיר דמים מחריד, ואני נפגשתי היום עם אחת מהתגלמויותיו של הכוח הגדול הזה. לרבים מאלה שנרדפו על ידי הגרמנים הביא איתו הצעיר הרוסי הזה גם שחרור והצלה מן הטרור הנאצי. אבל חופש לא היה בידו להביא, כי גם הוא היה חסר אותו. אז היו רבים שעוד לא ידעו על כך.

"זיכרונות מהנוגריה", מאת שאנדור מאראי. מהונגרית: רותי גליק. הוצאת כתר, 370 עמ'.