הילד הרע

שני פסיכואנליטיקאים ביקשו לבדוק את מרכיבי אופיו של הדיקטטור בעקבות אבחנות שנתן קארל יונג להיטלר ולמוסוליני. החוקרים, דניאל סגל ופרדריק קולידג', בדקו 14 הפרעות לפי ערכים שונים שהוצמדו לדיקטטורים על סמך עדויות, קווי ודפוסי התנהגות, התנהלות פומבית, דברים שכתבו ופירסמו, הופעות בתקשורת וכן הלאה, ושיכללו את מחקרם לכדי מודל. הדיקטטור המודרני, כך קבעו, מתאפיין בשש הפרעות אישיות בולטות ברמת חומרה משתנה:

1) סאדיזם. אישי וקיבוצי, כלפי פרטים, קבוצות ומגזרים או אוכלוסיות שלמות.

2) אנטי־סוציאליות. הדיקטטור איננו אדם חברתי בעליל.

3) נרקיסיזם. הדיקטטור באמת אוהב את עצמו, ומאמין - באמת ובתמים - בסגולותיו ובאיכויותיו יוצאות הדופן, שהן נכס שאי אפשר בלעדיו לאומה כולה.

4) פרנויה. הדיקטטור מאמין שרודפים אותו, וזיהויו עם הכלל ועם האומה הופך את הפרנויה לעניין לאומי. כך היטלר ביחסו ליהודים, כך פול פוט הקמבודי ביחסו לבעלי הון והשכלה, כך סדאם חוסיין ביחסו לאיראן, וכמוהם גם אחרים.

5) סכיזואידיות. הפרעת אישיות המתאפיינת בחוסר עניין במערכות יחסים חברתיות, בנטייה להתבודדות, באפתיות ובחשאיות מופרזת. למשל קים ז'ונג איל או סדאם חוסיין.

6) סכיזוטיפליות. הדיקטטור מתאפיין בבידוד מרצון, במתח גבוה בנסיבות חברתיות ובפומבי, בהתנהגות מוזרה, ובאמונות לא שגרתיות לגבי האדם, החברה, הלאום והעולם.

מכלל הדיקטטורים אל הפרט, אחד הדברים המעניינים ביותר בניתוח ובפרשנות שליוו את מותו של קים ז'ונג "המנהיג היקר" איל היה מסקנה שמומחים מכל הסוגים ומכל העולם הגיעו אליה כברירת מחדל: האיש מסוכן לעולם במותו הרבה יותר משהיה בחייו. הסיבה: יורשו־בנו, עלם החמודות קים ז'ונג און, ילד פרסומת לברגר קינג בצירוף נשק גרעיני.

אבא היה דיקטטור(צילום: רויטרס)

ומכאן נובע נושא בפני עצמו: מה מהותם, משקלם ומאפייניהם של הבנים הממשיכים, הדור השני של הדיקטטורים? במילים אחרות, האם תכונות דיקטטוריות ורודניות עוברות בתורשה, קשורות למבנה גנטי פגום ולמרקם תרבותי מפלצתי, או שאלה איכויות נרכשות דרך חינוך וניסיון?

התופעה של בנים בצל אבותם איננה חדשה, אולם בני דיקטטורים מהזן העכשווי הם תת־תחום חדש לגמרי. האקלים התרבותי־פוליטי והתקשורתי־דיגיטלי של עשרות השנים האחרונות היה צריך לכאורה לחסל את התופעה. החדשות הטובות הן שהיא אכן כמעט חוסלה, והחדשות הרעות הן שלא לגמרי. לראיה, בשני העשורים החולפים נחשפו יותר ויותר בנים של דיקטטורים מסוגים שונים כממשיכיהם (בכוח או בפועל) של האבות.

הבן פאנקיסט? קים ג'ונג און בהלוויית אביו(צילום: רויטרס)

אלה שמות: עודאי וקוסאי חוסיין בעיראק, בשאר ומאהר אל אסד בסוריה, גמאל מובארק במצרים, אל סעדי וסייף קדאפי בלוב, אחמד עבדאללה סאלח בתימן, ז'אן קלוד ("בייבי דוק") דובלייה בהאיטי בסיבוב שני שלו לנסות ולתפוס את השלטון, קים ז'ונג און בקוריאה הצפונית (דור שלישי לדיקטטורים), וכך הלאה לפחות בארבע־חמש מדינות אפריקניות. חלק מהבעיה טמון בכך שדיקטטורים־אבות שלטו זמן רב מדי; בהיעדר תוכנית פרישה או תוכנית הגנת עדים לדיקטטורים, הם נשארו. ההתאהבות בכסף ובכוח והפחד מרדיפה כפו עליהם להקצין. לו ניתנה להם חסינות מתביעה ומהתנקשות, היה אפשר לרכז את כולם בקאנטרי קלאב במיאמי ולחסוך את תופעת הדיקטטור־הבן, וגם את שפיכות הדמים שמלווה את סופם של המשטרים.

בעולם הערכים והמושגים המעוות ובתרבויות הפוליטיות שהיוו את תשתיתן של ממלכות העולם העתיק, שלטון בירושה היה דבר מקובל: בקיסרויות הרומיות, במונרכיות ובנסיכויות הגדולות והמסועפות של אירופה ובשושלות הקיסרים בסין וביפן. הנחות היסוד היו דתיות ונבעו מתפיסה השגחתית כי "אלוהים לשלטון בחרתנו", בצירוף עוצמה כלכלית: השלטון הוא מתת אל, העוצמה נובעת מבעלות על קרקע, משליטה באוצר הממלכה, ממונופול על צבאות ומשימוש בכוח על פי תפיסת "זכאות לשלטון".

עד למהפכות באנגליה, בצרפת ובאמריקה הקולוניאליסטית ומאות שנים אחר כך באסיה, לא היה מי שהטיל ספק באמיתות האלה. ובכל זאת, משהו בא וחיסל את רוב מוקדי השלטון העובר בירושה: הרפובליקניזם (ממשל נציגים) המערבי, הקומוניזם הבולשביקי בברית המועצות והקומוניזם המאואיסטי בסין, והחילון שאפיין את המגמות ההיסטוריות האלה.

הדיקטטורות התורשתיות נותרו שלמות ומשגשגות רק במקומות נעדרי כל מסורת פלורליסטית, ליברלית או רפובליקנית - כמו רוב מדינות ערב, חלק גדול ממדינות אפריקה, וקוריאה הצפונית. בברית המועצות, איראן, סין הקומוניסטית, ארגנטינה של הגנרלים, איטליה של מוסוליני או ספרד של פרנקו נפוץ נפוטיזם קיצוני ודיכוי כל צורת מחאה או פלורליזם פוליטי, אבל לא נתקבעה דיקטטורה בירושה לאחד הבנים. במדינות האלה, אין לטעות, האצלת הסמכויות והעוצמה הפוליטית והכלכלית בוודאי לא הייתה ואיננה דמוקרטית, שקופה או הגונה. אבל מנגד היא איננה עניין משפחתי מובהק כפי שהיה במונרכיה הבריטית, ההבסבורגית והצרפתית, במשפחת דה־מדיצ'י בפירנצה, בסולטנות הטורקית או בשושלת מינג בסין.

רומניה נאלצה לסגוד לו. צ'אושסקו(צילום: איי פי)

חשוב להדגיש כי הניסיון למצוא קווי מתאר משותפים ודפוסי פעולה דומים בין דיקטטורים לקוי במובן זה שכל משטר - טוטליטרי, אוטוריטרי (צבאי או אזרחי) או רודני - הוא גם תוצר ייחודי של התנאים הבסיסיים שמהם צמח ושל האינטרסים שעליהם הוא מגן. היטלר לא ייצג מיעוט, בעוד אסד - האב והבן - משמרים את כוחו של המיעוט העלאווי כמו ששליטים אפריקנים שומרים על הצביון השבטי של שלטונם. שלטון הגנרלים בארגנטינה איננו דומה לקמבודיה של פול פוט, ולוב של קדאפי איננה קוריאה הצפונית. הדמיון כן מתקיים בקווי האישיות ובאופן הפעולה של הדיקטטורים עצמם.

לששת המאפיינים שמנו סגל וקולידג' אפשר להוסיף בן לוויה אחד: פולחן אישיות בלתי מרוסן. לזה זכו למשל ניקולאי צ'אושסקו ברומניה, קים ז'ונג איל בקוריאה הצפונית ויוסיף סטאלין בברית המועצות. פולחן אישיות למנהיג, אפשר להניח, יכול לצמוח כי גם לאזרחים יש הפרעות אישיות משלהם.

כל אחד מכם בוודאי פגש או מכיר מישהו שמחזיק בחלק מן התכונות המתקיימות בדיקטטור המודרני; אני מכיר עשרות כאלה. סביר להניח גם שחלקן (למשל פרנויה ונרקיסיזם) מאפיינות מנהיגות פוליטית בכלל, לאו דווקא של דיקטטורים. אלא שהשילוב בין כולן הוא המרכיב את אישיותו של הדיקטטור, ומצטרף לנסיבות המיוחדות של משטרו: אופי המדינה, מצבה הגאופוליטי, אויביה, ידידיה והאינטרסים שלה.

אבל האם, בהגדרה, גם בבנו של הדיקטטור מתקיימות שש התכונות האלה? כאן מתפצלת שאלת הדיקטטורים, וכאן יש לעשות אבחנה. הבן אמור לרשת את העוצמה ואת הנרטיב של האב. על מנת לשמר מורשת שכולה בנויה על שקרים, הונאה, סילוף, דיכוי ואלימות הוא נדרש לצבור, להפגין ולהשתמש בכוח. בנקודה הזאת הוא מתחיל לסגל לעצמו את תכונות הדיקטטור, שמתפתחות כאמצעי לשימור ולהגדלת כוח והשפעה - ואז הופכות לחלק מאישיותו.

דיקטטורים, במיוחד אלה שמתחזים למהפכנים ומתחילים להאמין להבלים שהמציאו על עצמם (קדאפי, קים איל סונג, קים ז'ונג איל, סדאם חוסיין, פול פוט, היטלר, סטאלין, חאפז אל־אסד) רואים בעצמם מלכים לאחר כמה שנים, ועם המלוכה בא גם הבונוס: הזכות האלוהית לשלטון ולהמשכיותו. בניהם של הדיקטטורים - על פי רוב צעירים, מפונקים, עשירים, חסרי תוכן - מבינים כי יש לעשות תיקון כדי לשמור על השלטון. אבא היה מהפכן? אני רפורמטור בתוך המסגרת הנוקשה של המהפכה של אבא. כך בשאר אסד, סייף קדאפי או גמאל מובארק.

מידת הסובלנות הבינלאומית כלפי דיקטטורים קטנה מאוד. זה עדיין לא אומר שהעולם מתערב בבלרוס, מיינמאר (בורמה), סוריה או זימבאבווה כדי להפיל שלטון; בה במידה, גם הסובלנות להחלפה כוחנית־צבאית של משטרים קטנה מאוד. השינוי מתחיל להיווצר ולהתגבש מבפנים: לוב, מצרים, טוניסיה, סוריה ומדינות אחרות הן משטרים שיעברו מן העולם.

העתיד העולמי אולי איננו דמוקרטי־ליברלי מושלם, אבל הוא לא יסבול דיקטטורים דור 3.5. יהיו בו תאוקרטיות כמו איראן ואולי מצרים, יהיו משטרים חצי צבאיים כמו פקיסטן, יהיו אוליגרכיות כמו רוב הרפובליקות הסובייטיות לשעבר. תהיה סין עם הייחוד הקומוניסטי־קונפוציוסיאני־קפיטליסטי שלה, ויהיו משטרים אוטוריטריים כמו ברוב אפריקה. מה שלא יהיה זה דיקטטור יורש.