ליאור אליהו, ה־Guyava

בסוף הסבנטיז עוד לימדו כאן ילדים צעד וחצי ביד ימין וצעד חצי ביד שמאל, כשהכדור יוצא מכף היד השלוחה גבוה ומלמעלה. מי שנעזר היטב בכריות האצבעות וכיוון את הכדור למרכז המלבן הקטן שעל לוח הסל נהנה משתי נקודות בטוחות. אלא שמדי חמישי בערב הופיע מיקי ברקוביץ' על המסך, שאב לשם את כל הילדים המוקסמים, ובמחי כף יד אחת סוררת - ולפעמים שתיים - ייתר את עבודתם של מאמני הדור הצעיר. לא רק שברקוביץ' לא טרח לבצע צעד וחצי בשמאל, הוא עשה את כל השגיאות האפשריות בספר.

כשהזדמן לצד השמאלי של המגרש, ברקוביץ' עשה את התנועות הפוך מהנדרש. יותר מזה, הוא החליף את הסיומת של הצעד וחצי בזריקת הכדור מלמטה למעלה, בניגוד להוראות המאמנים. אולי ראה בצעירותו את טל ברודי ולמד ממנו, לא ברור. בכל מקרה, ברקוביץ' הוא זה שהפך את הליי־אפ לפופולרי בישראל ובעיקר מחק את הצעד וחצי התקני מלקסיקון הביצועים של ילדים ובוגרים. לאורך השנים הוא גם פיתח את הגשת הכדור לסל בסיום צעד וחצי, וביצע אותה לעיתים בשתי ידיים יחד. מלמטה למעלה, כמובן.

בפנתיאון המובים של הכדורסל הישראלי ישב הליי־אפ של ברקוביץ' במקום הראשון במשך הרבה מאוד שנים. פה ושם תפסו את העין מובים מעניינים של שחקנים אחרים, למשל הג'אמפ־סטופ של עדי גורדון שהזכיר את זה של ניקי גאליס עם אותה עצירה פתאומית על שתי רגליים תוך כדי תנועה, ניתור חזק ועלייה לזריקה. או הזריקה מהבטן של גיא גודס, שחרור הכדור מאחורי הראש של לו סילבר, הקרוסאובר המצוין של עודד קטש החמקמק, השימוש המופתי בלוח של חיים זלוטיקמן (ומייק מיצ'ל ששיחק כאן עונה אחת ועשה את זה מצוין).

לדורון ג'מצ'י, היריב הגדול של ברקוביץ' בכל טבלת מלך סלים אפשרית, היה מוב מעניין משלו. ג'מצ'י ידע לצאת מחסימות ולהשתחרר לקליעה יותר מכל שחקן ישראלי אחר. אבל הקהל בארץ הסתכל בעיקר על המסלול של הכדור בדרך אל הסל, ופחות על המסלול שעשה ג'מצ'י על המגרש כדי להגיע אליו ולהתפנות לזריקה. לכן המהלך המזוהה שלו - גירסה אישית ל־curl של רג'י מילר - אף פעם לא תפס במיוחד בקרב אוהדי כדורסל, והמוב של ברקוביץ' נח בפסגה. עד שבא ליאור אליהו עם זריקת הגויאבה.

ההבדל בין אליהו לאחרים הוא המינון. אין עוד שחקן שצורך כמוהו את הזריקה הזאת, ולמעשה חי עליה באופן כמעט בלעדי. במלוא הכבוד לאורן עמיאל, שהגה את השם והדביק אותו למוב של אליהו, לתנועה הזאת אין בכלל שם. היא לא מוכרת בספרים. אפילו האמריקאים, שמדביקים כינוי ושם לכל פיפס, היו צריכים לחפש ביטוי חדש כדי להגדיר אותה. בעברית אומרים על זה "אין דברים כאלה". ובאמת אין: האחיזה, הזוויות, כף היד העצומה, התנועות שאי אפשר ללמד. מצד שני, תגידו לאוהדי כדורסל "הזריקה של ליאור אליהו" או "הגויאבה"; הם כבר יבינו.

אם תשאלו אותי, אהבתי יותר מכל את הטרן אראונד ג'אמפ שוט של קווין מגי המנוח - אחד הטרייד־מארקים הבולטים ביותר מהמובים שהביאו לכאן כדורסלנים זרים. לא היה אפשר לעצור את זה: סיבוב מושלם דרך כתף ימין, ניתור לשיא הגובה, ואז נפילה קלה לאחור ורק רשת, הרבה לפני ששימי ריגר עלה על הסלוגן הזה בשידורים החיים שלו.

ומה באירופה? ובכן, כמה בני דודים של המובים מהאן־בי־איי השתרשו בכדורסל מהעולם שלנו. את הג'אמפ־סטופ ההוא של גאליס כבר הזכרתי, והנה עוד כמה בסדר לא מחייב: הטיר־דרופ מטיל האימה של חואן קרלוס נבארו, הטעיית הראש של דיאן בודירוגה שהוציאה משיווי משקל את גדולי השומרים (חפשו ביוטיוב ולא תצטערו), הקרוסאובר הפנטסטי של דראז'ן פטרוביץ', הנו־לוק פס של שאראס וגם זה של סאבוניס - עם הגב לסל ובעזרת זוג העיניים הנוסף שיש לו שם - ואיך אפשר בלי זריקת הסבתא המטריפה של ריקרדו פיטיס מקו העונשין. תענוג.