המלך העירום יושב בבג"ץ

אפשר להלין בצדק על התקינות הפרלמנטרית שבביטול רטרואקטיבי של "חוק לשכת עורכי הדין", גם אם המועצה שבחרה אותם חרגה ממסורת עתיקת יומין של בחירת נציג מכל מחנה; וניתן לדבר סרה גם ב"חוק גרוניס", גם אם כל שיש בו הוא השבת המצב לקדמותו לאחר התיקון שהכניס בו שר המשפטים, דניאל פרידמן, ב-2007 בתמיכתם הנמרצת של ח"כי קדימה.

גם אם נפלו פגמים בחוקים אלה, כמו בעוד כמה הצעות חוק בנוגע לעליון שעלו באחרונה, אין בהם יותר מניסיון מהוסס לרפורמות זוטא בממלכה המשפטית העליונה. החטא בל יכופר של זאב אלקין ויריב לוין, כמו של פרידמן לפניהם, הוא שהרהיבו עוז לדרוש במופלא (המשפטי) מהם ולערער ברוב חוצפתם על קודש הקודשים הבג"צי, אף שכל בר דעת בלתי מוטה מבין עד כמה זקוק היכל זה על יושביו לטלטלה ולזעזוע.

עוד בערוץ הדעות :

הגיע הזמן לקבוע את הגבול / גלעד שר

מה עוד צריך לקרות כדי שלדור יפרוש? / חיים משגב

זעקות השבר והנהי הגדול על רמיסת הדמוקרטיה, על דיקטטורת הרוב הפרלמנטרי, על סתימת פיות או על הפשיזם הגואה, מפי נשיאנו פרס, מפי ציפי לבני ושאר "בני המעלה" האקדמיים, התקשורתיים והתרבותיים בישראל - הם בעיקר קולות של מי שמבינים אל נכון שהגיבוי הפוליטי והערכי האפקטיבי ביותר שלהם יושב במרומי המשפט, וכל פגיעה בו היא לא פחות מהרת אסון להשקפת עולמם. הוא הדין כמובן בשופטי העליון, שחששם הכבד מאובדן היכולת להמשיך ולעשות כמעט ככל העולה על דעתם והשקפתם האידיאולוגית, גורם לרבים מהם לראות בכל פריצת סכר ולו הקלה ביותר את הפוטנציאל "הרה אסון" של תחילת הכרסום בהגמוניה. מכאן גם ניסיונם להיפרע מכל שינוי בעודו באבו.

קביעתו האמיצה של פרופ' מני מאוטנר, בשר מבשרה של אליטת המשפט בישראל, ובוודאי לא מחלקה הימני, כי בעשורים האחרונים תופש עצמו בית המשפט העליון כמוסד פוליטי שפועל כמו הכנסת וקובע אילו ערכים ישררו בחיינו - אינה יותר מהרמת מסך עבור מי ששדה ראייתו הושחת. לאלה כמובן לא תועיל חלוקת השבחים של שופטת העליון בדימוס איילה פרוקצ'יה לעדאלה, החותר תחת יסודותיה של המדינה היהודית, תוך קביעה שיש לה ערכים משותפים עם אותו הארגון; וגם לא העובדה שביניש אירחה בלשכתה ב-2007 טקס שבו העניקה קרן פורד (האמונה בין השאר על מימון נדיב לשלל ארגונים אנטי ישראליים) 20 מיליון דולר לקרן החדשה לישראל; וגם לא דברים מפי הגבורה עצמה, אהרן ברק, כי "ביהדותה של ישראל אין כדי לשלול את אופייה כמדינת כל אזרחיה".

כל דברי הסנגוריה האקדמית המשפטית המלומדה, שמסבירה שהתערבות בג"צית הייתה מאז ומעולם שקולה, מדודה ונטולת פניות, מתעלמים משלל מקרים שבהם האיפה ואיפה היו נר לרגליו של בג"ץ. המלך המשפטי הוא לעתים עירום וגם פוליטי.

מ"חוק לשכת עורכי הדין" בוודאי לא תבוא הישועה שתטה פחות שמאלה את בג"ץ, מה גם שנזקו (תיקון רטרואקטיבי של תוצאות בחירות) גדול מתועלתו. כשדרוש רוב של שבעה מתוך תשעה חברי הוועדה למינוי שופט בעליון, ונציג אחד של הלשכה אינו יכול להטות את הכף, מוטב לפיכך להניח לחוק ולהפנות את התחמושת שבאשפה למטרות אפקטיביות יותר של הצרת הצעדים הפוליטית, הערכית והאקטיביסטית של בג"ץ. אם הזעם העיתונאי הקדוש ממילא ייפול על ראשם של ביבי, אלקין, לוין וחבריהם, ראוי שלפחות יהיה זה בעבור חופן חוקים שיחזירו את עטרת בג"ץ ליושנה, לימים שלפני משול ברק בארץ ובעליון.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il