הספרות הישראלית לאן: מועמדי ספיר מדברים
לקראת הענקת פרס ספיר לספרות מטעם מפעל הפיס, שוחחנו עם חמשת המועמדים על תפקיד הספרים בתרבות הישראלית ועל הרומנים הנבחרים שכתבו. המקום בו ספרות פוגשת מציאות
טקס חלוקת פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס ייערך בעוד מספר ימים, ולכבוד המאורע ביקשנו להעמיק מעט יותר את ההיכרות עם הסופרים המועמדים לפרס - ויצירתם.
כתבות נוספות בערוץ הספרים :
- נועה מנהיים על גלגוליו הבלשיים של שרלוק הולמס
- אלון חילו ברומן מכתבים חדש
- פרק מספרה החדש של ליהי חנוך
דן בניה-סרי הוא סופר ותיק ומוערך, שזכה בעבר בפרס ניומן ובפרס ברנר על מפעל חיים. בין ספריו ניתן למנות את "ציפורי צל" (שסיפור מתוכו עובד לקולנוע), "דגים מתים ביפו" ו"חתונה בוכרית" - שלושתם ראו אור בהוצאת כתר. בניה-סרי מועמד לפרס ספיר על ספרו האחרון, "ארטור" (הוצאת זמורה-ביתן).
"הספר שלי 'ארטור' לא נועד, מלכתחילה, למפות מציאות ישראלית עכשווית," בניה-סרי מספר, "אלא ללוות, בדרך אמיצה וחסרת פשרות, תהליך צמיחה עצוב אם גם מלא עוז ותקווה, של שני אחים קטנים במשפחה, שאלוהים 'חבט' בה בכל פינותיה. המאמץ האנושי, והכמעט נואש, של שני הגיבורים הקטנים הללו לחום ואהבה, הוא גרעינו הסגולי של הספר, והתבגרותם הסופית - והבריאה משהו - במסגרת צחיחות משפחתית זו, היא ניצחון הרוח על כוחה האפל של המציאות העלובה. או, אם תרצו, נרקיס העולה מתוך ביצה עכורה".
כשהוא נשאל למה מצפה סופר ישראלי עכשווי מעצמו בבואו לכתוב ספר חדש, הוא משיב: "ייתכן והתשובה צפויה ומאכזבת, אך הציפייה היא להיות נאמן לקולות האופל שבנפשו ולתרגמם למילים כנות ואנושיות, שתהיינה בת-קול לעולמם של אותם קוראים, שלבם ההומה יוצא אל אותה נשמה מיוסרת הבוכה ממוחו הקודח של הסופר.
סופר שאינו נוהג כך", הוא מוסיף, "ומוכר את נשמתו לציפיותיהם העממיות של הקוראים, כמוהו כפנקסן של מלים, חקיין של נפשות זולות".
כתיבה רזה ותמציתית
אורלי קסטל-בלום, הסופרת היחידה בין חמשת המועמדים לפרס, היא אחת הסופרות המוערכות בישראל, ועוררה עניין רב מצד הביקורת והמחקר כבר מראשית דרכה. קסטל-בלום היא כלת פרס תל-אביב, פרס אלתרמן, פרס ניומן ובפעמיים פרס ראש הממשלה. בין ספריה: "לא רחוק ממרכז העיר" (פורסם בשנת 1987 בהוצאת עם עובד ומהדורה מחודשת בשנת 2007 בהוצאת הספריה החדשה) "דולי סיטי", "המינה ליזה", "רדיקליים חופשיים" ו"טקסטיל".
בהתאם לכתיבתה הספרותית, שכונתה רזה ותמציתית, טוענת קסטל-בלום בנחרצות כי הציפיות מהסופר הישראלי העכשווי אינן קיימות, אלא ברמה הפרקטית. "שום דבר לא מצופה מסופרים ישראלים עכשוויים", היא מסבירה. "מהמדינה מצופה להמשיך להתקיים ומהסופר שיכתוב את ספרו". באשר לאופן בו מוצגת המציאות הישראלית בספרה האחרון, "חיי חורף" (הספריה החדשה), עליו היא מועמדת לפרס ספיר, היא משיבה: "בספר כמה סיפורים. חלק מתארים מציאות ישראלית ממש וחלק מתארים מציאות אחרת דרך עיניים ישראליות, וכך מוארת המציאות הישראלית והאחרת גם - ואפשר להשוות אולי מה עדיף".
משה סקאל הוא סופר ועורך, המפרסם מעת לעת רשימות ביקורת, מסה ודעה. סקאל, המשמש כמנהל מפעלי הספרות במרכז הספר והספריות בישראל, הוא חתן פרס אשכול ליצירה 2011, וזוכה בפרס ספר הביכורים מטעם משרד המדע, התרבות והספורט עבור הרומן "האי אני" (ידיעות ספרים). ספרו הראשון היה אסופת סיפורים קצרים בשם "התרחיש" (הקיבוץ המאוחד), וב-2007 פרסם את הרומן השני שלו "אחייך אלייך, אחייך"). הרומן השלישי שלו, "יולנדה" (הוצאת כתר), ראה אור השנה, זכה להצלחה רבה, ועליו הוא מועמד לפרס ספיר.
באיזה מובן בעינייך, נדרש הסופר הישראלי לאתגר את המציאות הספרותית הקיימת?
"אם הייתי מעסיק את עצמי בשאלה הזאת, לא הייתי כותב מילה. מי שרוצה לאתגר את המציאות הספרותית, די לו פשוט שיכתוב את הדבר שבוער בעצמותיו. כמו כל אדם, אני חי קודם כל חיים חד-פעמיים, נבדלים - ולא חיים לאומיים. ובחיים החד-פעמיים האלה שלי יש נקודות שמשיקות לחייהם של אנשים אחרים, ונקודות שהן ייחודיות לי. הסגנון שבו סופר כותב הוא הדבר שיוצר את ההתנגשות שבין החיים לבין הספרות, הוא הדבר המשמעותי באמת, ורק הוא יכול לאתגר את המציאות הספרותית".
סקאל מוסיף כי לא הרגיש שמצפים ממנו לכתוב על נושאים מסוימים. "דווקא בחו"ל יש ציפייה כזאת מסופר ישראלי. הרבה פעמים מחפשים נושאים שמבחינתם הם 'אקזוטיים', כמו צה"ל, קיבוץ, שואה או המוסד. אבל בסופו של דבר, תמיד יש נושאים שמעניין לכתוב עליהם כאן, ותמיד יש דברים שעדיין לא עשו ושאפשר עוד לעשות. אנחנו חיים במציאות מבעבעת ודי מטורפת, וככל שזה יכול להיות מייאש כאזרח, אלו חומרים מצוינים בעבור מי שכותב ספרים".
הרומן "יולנדה" מתאר משפחה ישראלית ממוצא מצרי-סורי. על ה"ישראליות" של הספר מספר סקאל כי השונוּת בין שני הצדדים במשפחה המתוארת - הצד הקהירי והצד הצברי - יוצרת מתחים "וגם לא מעט מצבים גרוטסקיים ומשעשעים", הוא מספר. "שתי הסבתות ברומן, כל אחת בדרכה, אף פעם לא היו ממש חלק מהסיפור של החברה הישראלית, ולא משום שהן קופחו או הופלו לרעה, אלא משום שהסיפור שלהן היה סיפור אחר, מדומיין. אצל שתי הסבתות עובדות שתי נשים פיליפיניות, שהן שתיהן אחיות. בינן לבין הסבתות נרקמת אחווה נשית, של זרוֹת שחיות כאן. כל מי שמכיר את המציאות הישראלית, יודע עד כמה המצב הקיומי הזה מאפיין אותה".
לחשן של מוות
אחת האמירות השכיחות בנוגע לרומן של חגי ליניק, "דרוש לחשן" (הספריה החדשה), היתה שמדובר בסוד גדול של הספרות העברית. ליניק פרסם עד כה אוסף סיפורים בשם "מישהו נפל" ואת הרומן "מִספר מוות". הרומן החדש שלו זיכה אותו בשבחים רבים ובמועמדות לפרס ספיר.
על כתיבת הרומן מספר ליניק כי "היתה בין השאר ניסיון יומרני להציג באופן יומיומי את המוות הנטוע בחיים. ניסיתי להאיר את היחס אל המת החי בזיכרון ומתוך כך להרחיב את הזיכרון ולהעניק לו ביטוי במילים, עישון סיגריה, מבט, תנועה, שאיפה, רצון, שתיקה, הזיה ומחשבות שווא". ליניק מתאר את הרומן שלו "כהדלקת פנס כיס בתוך האינטימיות הנסתרת של משפחה שבנה נהרג. ניסיתי באמצעות השתיקה וההתקנה לקראת הדיבור הגדול - להעניק למוות נוכחות. ניסיתי להשמיע את שתיקתו של הבן המת באמצעות שתיקת הוריו - אך לא לחינם וללא טיפת מסכנות ורחמים עצמיים, אלא מתוך ניסיון עז למצוא פרצה, משב רוח. להיאחז בחיים עם המת".
כיצד הספר מתאר בעיניך את המציאות הישראלית?
"מירה ונחמיה הם זוג הורים לשישה בנים שבנם הבכור נהרג והוא בן תשע-עשרה. מירה היא נוצרייה גרמניה שנאנסה בעת כיבוש ברלין בידי חיילי הצבא הרוסי ונחמיה הוא מפמ"ניק שחלומו להיבחר לראשות המועצה בישוב הסמוך לשדה התעופה. כבר בתחילת הרומן נחמיה עוקר את כל שיניו ומתוך הפה המדמם מתחיל הסיפור כשבמהלכו אף אחד מהם לא מדבר בשם המת. זה אולי לא ישראלי אבל מאוד אנושי ובעיני נדרש.
"ב'דרוש לחשן' המת לא נקבר ב'מעלה ההר' הציבורי אלא בעומק הלב הפרטי. והזיכרון מנוכר לחוץ הציבורי מתוך רצון להישאר אותנטי. ניסיתי להפוך את היוצרות. להחזיר את המוות ואת המת אל התא המשפחתי, לנעול את הדלת ולקבור את המפתח בבית הקברות הצבאי. המת לא רק קבור במדבריות השיש הלבן הפזורים בארץ, הוא חי בתוכנו. כל אחד והמת שלו. הרי לכל חי יש מת שגדל איתו והולך איתו לכל מקום. ניסיתי להעניק למת את הפנים המשתקפים מהוריו ולהראות שהפנים האלה חיות בשלום ושזורות אחת בשנייה".
עבור ליניק, האתגר הספרותי בא לידי ביטוי בעיסוק במה שאין ובחיים הניזונים מאין. "כתבתי ספר על מה שאין ונעזרתי מדי פעם בלאקונה המתארת את העבר המחורר כדי שאפשר יהיה לנשום", הוא מבאר. "כל זאת מבלי לנסות לתאר בכוח את מה שהיה ונגמר. מבלי לתת תוכן מלאכותי למה שאוין ומה שיכול היה להיות. מבלי לשחזר עד כדי פחלוץ. וכדי לתאר את מה שאין צריך כנראה ללחוש. וכדי ללחוש דרוש לחשן. כי מצעקות אף פעם לא יוצא משהו טוב".
המועמד החמישי לפרס ספיר הוא מתן חרמוני. ספר הביכורים שלו "היברו פבלישינג קומפני" (כנרת זמורה-ביתן), שהעניק לו מועמדות לפרס, עורר דיון רב במוספי הספרות נוכח התמות והסגנון הייחודיים העולים ממנו. מאמרים ורשימות פרי עטו של חרמוני התפרסמו בעבר בעיתון "הארץ" ובכתבי-עת שונים.
חרמוני טוען כי "סופר עברי היום צריך קודם כול לא לקבל כמובן מאליו את המורשת הספרותית שבתוכה הוא כותב. למעשה, אני חושב שזוהי חובתו של כל סופר בכל דור. צריך לבחון את הכלים שבהם כתבו
סופרים עבריים לפניו - ולראות אילו כלים חדשים יש לו להציע, לבחינת הספרות ולבחינת המציאות. במלים אחרות - סופר עברי צריך לבחון היום איך הוא יכול לספר את הסיפור הישן תוך שימוש בכלים חדשים ולצד זה - האם הוא יכול לספר סיפור חדש תוך שימוש בכלים הקלאסיים של הספרות העברית".
בחינת הישראליות העכשווית, על המציאות המורכבת שבה, מתגלמת ב"היברו פבלישינג קומפני" מכיוונים מפתיעים למדי. "הספר שלי מספר סיפור שהוא מעין פנטזיה ספרותית על התרחשות שהיא לא חלק מהמורשת ההיסטורית שלי", מסביר חרמוני. "זהו הסיפור שלא קרה. סיפור שמבחינת תולדות חיי ותולדות משפחתי הוא בדיה מוחלטת. כתבתי אותו כמי שמתבונן בעבר שמעולם לא היה העבר שלי. לכאורה, הוא לא קשור למציאות של היום, אבל בדרכו הוא אומר שהמציאות של היום היא לא דבר מובן מאליו".
טקס פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס, בו יבחר הרומן הנבחר מתוך חמשת המועמדים, ייערך ביום ב' ה-16.1.2012 בתל-אביב.
