"למרות הנכות, אני לא יכול רק לשבת בבית"

שמי דמיר מילר, נולדתי בקזחסטן ועליתי ב-2003 בגיל 24 לישראל. טרם עלייתי למדתי משפטים באוניברסיטה במינסק, באמצע תקופת לימודי התגלה גידול בעמוד השדרה שלי. עקב מצבי הבריאותי והמרחק ממקום מגורי נאלצתי להפסיק את הלימודים. כדי להתפרנס פתחתי עסק קטן של אינטרנט קפה. בשלב מסוים החלטתי לעלות לישראל, תמיד היה בי רצון לעלות לארץ. סבי ואחותי עלו לארץ בשנות ה-90 ורציתי להתחבר לשורשים שלי.

הגעתי לשגרירות ישראל ופגשתי שם את השגריר רון שכטר, שאיתר עבורי ניואו-כירורג בישראל שיבצע את הניתוח להסרת הגידול. כעשרה ימים בלבד לאחר הפגישה בשגרירות, עליתי לישראל. כחודש לאחר עלייתי ארצה, עברתי ניתוח בתל השומר, בלעדיו, לא הייתי יכול להזיז את הידיים. הייתה סכנה שהגידול ימשיך להתפשט, לאחר הניתוח נותרתי ללא היכולת להזיז את רגלי. עברתי תהליך שיקום ארוך שכלל טיפולי פיזיותרפיה בעזרתם של ארגון "עזר מציון".

למרות הנכות שלי החלטתי שלא אוכל לשבת בבית ללא מעש. נרשמתי לקורס .NET של מיקרוסופט במימון של ביטוח לאומי. עם סיום הקורס, התחלתי לחפש עבודה דרך ביטוח לאומי ואתרי דרושים, אך ללא תוצאות. שלחתי למעלה ממאה קורות חיים לחברות שונות, אך רק חמישה מקומות הזמינו אותי לראיון.

המעסיקים שהסכימו לראיין אותי נתנו לי תחושה שללא קשר ליכולות שלי, המוגבלות שלי עלולה להוות מעמסה שהם אינם יכולים להתמודד איתה. נתקלתי בתגובות צוננות מצד המעסיקים, רבים מהמראיינים טענו "אין לנו תנאים בשבילך". רוב מקומות העבודה שהתראיינתי אליהם לא היו נגישים עבור אנשים עם מוגבלויות - ללא שירותים נגישים או מעלית. אני חושב שמעסיקים פשוט מפחדים להעסיק אנשים עם מוגבלויות בשל חוסר הכרות והבנה.

המסר שלי לאנשים עם מוגבלויות הוא לא להתייאש. אנשים רבים מאבדים תקווה ולא מאמינים שיוכלו להצליח בחיים וזה מעציב אותי. אומרים לי שאני נאיבי ולא מבין את המציאות, אך אני מעדיף להמשיך להאמין ולהתרכז בעשייה. כל מי שנתקל בסירובים ובהערכה נמוכה מצד מראיינים עלול להתייאש בקלות. מעסיקים צריכים להיפתח ולהבין שאנשים עם מוגבלויות יכולים לתרום רבות לארגונים ולהציע דרכי חשיבה ורעיונות מקוריים.

• בעלי מוגבלות וצריכים עזרה בהשתלבות בעבודה? הכנסו ל- Abilities