הכר את ההאקר: ממסך המחשב אל המסך הגדול

הופעת המחשבים האישים בשנות ה-70, ורשת התקשורת הגלובלית של האינטרנט בשנות ה-90, הן מהפכות שכל אדם חווה על בשרו מידי יום. הקולנוע לא יכול להתעלם מהדרך בה טכנולוגיות אלו משנות מהיסוד את אפשרויות השגת המידע, המניפולציה מרחוק על מערכות טכנולוגיות וממוחשבות, גרימת נזק בקנה מידה טרוריסטי ואפילו חורבן אפוקליפטי.

מלחמה ברשת, כותרות אחרונות ב-ynet:

• סעודים: ההאקר הישראלי פרץ דרך סיני וביירות
  

• נקמה ישראלית: "השגנו פרטי אשראי מסעודיה"
• דליפת האשראי: "הנזק אדיר, גדול ממה שנראה"
• סעודיה: לא חוששים ממתקפת האקרים ישראלים
  

אלו נושאים הקשורים למציאות (כפי שחווינו רק לאחרונה עם חשיפת כרטיסי האשראי על ידי ההאקר הסעודי) וגם בתחומים ז'אנריים רבים בקולנוע: סרטי בלש, ריגול, מתח, מלחמה, מדע בדיוני ואפילו קולנוע דתי.

הטריילר של "המטריקס". האקר גם בלי מחשב

ניתן למצוא עשרות סרטים שבהם יש דמויות של האקרים. ובכל זאת בהתחשב בנוכחות של הטכנולוגיה בחיינו, נוכחותם עדיין דלה. ההאקר הוא יותר בעיה מאשר הזדמנות ליוצרי קולנוע. מדוע? יש לכך שלוש סיבות עיקריות: המוגבלות הוויזואלית של פעולת ההאקרים, התכונות הפיזיות והפסיכולוגיות של דמויות אלו והמורכבות הטכנית של הפעולות.

מה רוצה התולעת?

מקרה תולעת ה"סטוקסנט" (פעולה מזהירה של ריגול וחבלה בתוכנית העשרת האורניום האיראנית) היה יכול להיות חלק ממותחן ריגול משובח - הסיפור על השגת הצנטריפוגות לבדיקת יעילות הווירוס וההחדרה שלו למערכות המחשבים. אבל כיצד ניתן להציג בצורה מעניינת מבחינה קולנועית את התכנון של הווירוס, ואת מה שאמור להיות השיא - ההשפעות המשבשות שיש לווירוס על קצב פעולת הצנטריפוגות?

אלו תהליכים מורכבים מבחינה טכנית ולכן בעייתים מבחינה דרמטית, בנוסף קשה להציג אותם באופן מסקרן מבחינה וויזואלית. פעולתם של האקרים מתאימה יותר לספרות מאשר למדיום ויזואלי.

רוני מארה כליסבת סלאנדר ב"נערה עם קעקוע דרקון". האקרית מודרנית

"האביר האפל" (2008) הציג את הג'וקר כ"סוכן של כאוס" המטיל טרור על גות'אם באמצעות מעשי שוד, רצח ומלכוד בניינים ומעבורות בחומרי נפץ. פעולות מסורבלות יחסית בהתחשב באפשרויות של ההשתלטות על מערכות מחשבים וגרימת נזק תוך טשטוש זהות המחבל. סייבר-טרור אולי נושא סכנת חורבן איומה, אך כצורת טרור הוא מופשט מדי ולכן לא אפקטיבי בהשלטת הפחד. פעולת ה"האקינג בסרט מתבצעת רק בסוף הסרט על ידי באטמן – והיא מאפשרת לו לפתח יכולת התמצאות עטלפית "על אנושית" באמצעות פריצה ואיכון של מכשירים סלולאריים.

לפעולה זו יש חשיבות תמאטית (מוטיב "החוק הפטריוטי" – טכנולוגיות פיקוח לא מרוסנות מול איום הטרור), אך היא מותנה ביכולת לתרגם את תוצאותיה לסצנות פעולה מרשימות – כפי שקורה בסרט. שימוש בסייבר-טרור לכשעצמו, גם כזה המריץ את הגיבור ופוגע במטרות ממשיות – כפי שהיה ב" מת לחיות 4.0" (2007) - מתקשה להיות יותר ממאבק מתסכל אחר רוח רפאים כל יכולה.

האקרים בשירות כוחות הרשע ב"מת לחיות 4.0"

שילוב מוצלח של האקינג עם פריצה פיזית מתרחש בסיקוונס המופת, המהווה את שיאו של "משימה בלתי אפשרית" (בריאן דה פאלמה, 1996). אנשי צוות "משימה בלתי אפשרית" ובראשם איתן האנט (תום קרוז) חודרים לתוך הכספת השמורה ביותר במטה ה- CIA. כספת זו מכילה את מסוף המחשב ממנו ניתן להעתיק קובצי מידע יקרי ערך. הכוונה אינה להחליף את הפריצה הווירטואלית להשגת המידע בפריצה פיזית, אלא ליצור שיתוף פעולה בין השתיים.

המשימה המורכבת של עקיפת ההגנות ותיאום בין אנשי הצוות נעשית באמצעות איש המחשבים המשמש כצומת הכרחית להעברת מידע. כך יכולים הצופים לעקוב אחר שלל ההתרחשויות המקבילות ולהבין את יחסי הגומלין ביניהן.

"משימה בלתי אפשרית": פורצי המחשבים של היום כפורצי הכספות מפעם

המיזוג בין מחשב ואדם מביא את התהליך להפשטה קיצונית – טיפת המים או הרעש הקל שעלולים להפעיל את האזעקה הופכים למידע מופשט של מספרים וקווים שאחריהם אנו עוקבים בדריכות. כספת הענק היא בעצמה סוג של מחשב, שהפריצה אליו הופכת להמחשה פיזית של האקינג. אין פלא שכמעט כל סצנת פריצה וירטואוזית ב-15 השנים האחרונות הושפעה מסיקוונס זה.

הרעיון של "האקינג פיזי" לתוך מחשב אינו חדש. איום הפצצה הגרעינית בתקופת המלחמה הקרה לכד את האנושות במכונה הקובעת את גורלה. ב"ד"ר סטריינג'לאב" (1964) וב"קולסוס: פרוייקט פורבין" (1969) המחשב שאליו לא ניתן לפרוץ הוא החורץ את גורל המין האנושי כולו – "מכונת יום הדין" המחריבה את המין האנושי (בראשון), או ישות טכנולוגית-אלוהית הכופה על האדם שלום בשליטת המכונה (בשני).

"משחקי מלחמה". מתעסקים עם המחשבים

הניסיון להשיב לבני האדם את השליטה בגורלם עומד במוקד העימות המתקיים ב"2001: אודיסאה בחלל" (1968) של סטנלי קובריק, קשה לשכוח את הסצנה המצמררת בה חודר אסטרונאוט לתוך קרביו של מחשב המנסה לחסל אותו, ומנטרל אותו בהדרגה. בינתו של המחשב H.A.L הולכת ומשתבשת בעוד האדם מתגבר, פיזית ופסיכולוגית, על הכלי שיצר כדי שיוכל לנוע לעבר המטמורפוזה הבאה של המין האנושי.

PC - בלי פוליטיקלי קורקט

את דמויות ההאקרים בקולנוע ניתן לחלק לשני סוגים – האקרים המסתמכים על טכנולוגיה "ריאליסטית" (בעירבון מוגבל, כמובן) והאקרים של טכנולוגיית מדע בדיוני-פנטזיה ומרחבים וירטואליים.

בסרטים המוצלחים ביותר בסוג הראשון יש "האקרים תמימים". כאלו הפורצים למטרות שעשוע, ולא לצרכים קרימינאליים מובהקים. הם מסתבכים כשאינם מבינים אלו מחשבים או בני אדם עומדים מולם. "משחקי המלחמה" (ג'ון בדהאם, 1983) הציג את אבטיפוס של האקר זה.

מת'יו ברודריק כהאקר צעיר בטריילר של "משחקי מלחמה"

דיוויד לייטמן (מתיו ברודריק), תלמיד תיכון שמאמין כי חדר למחשבים של חברת משחקים, ואינו יודע כי האירועים המתרחשים במשחק בעל השם התמים "מלחמה תרמו-גרעינית גלובלית" מופיעים על צגי המחשבים של הצבא האמריקאי. הסימולציה של תקיפה בנשק גרעיני עלולה להוביל למלחמה ממשית.

לייטמן נרדף על ידי ה-FBI, אך הופך למושיע כאשר רגע לפני מלחמה גרעינית כוללת הוא מצליח לשכנע את המחשב, באמצעות הדימוי הפשוט (ולכן מובן גם לצופים הצעירים) של משחק "איקס-מיקס-דריקס", שלא ניתן לנצח במשחק המלחמה הגרעינית.

ב"מרדף ממוחשב" ("Hackers") של איאן סופטלי (1995) שני האקרים צעירים ויפים – ג'וני לי מילר ואנג'לינה ג'ולי (בתפקידה הראשי הראשון בקולנוע), לא רק מתחרים האחד בשני בהפגנת יכולותיהם אלא גם מתמודדים עם האקר מבוגר, מומחה אבטחה בתאגיד, שמנסה להפליל אותם בדרך לגניבת מיליוני דולרים. חרף תעלוליהם, ההאקרים הצעירים הם אידיאליסטים המגלים את ייעודם בעצירת פושעי הסייבר האמיתיים.

"מרדף ממוחשב". גיקים יכולים להיות כל כך סקסיים

כל זה מגיע, כמובן, בתוספת מנות גדושות של מוזיקה עדכנית, משחקי מחשב מגניבים ומשיכה מינית - כך הופכים את הגיבורים לאידיאל עבור גיקים של מחשבים. גם כאשר ההאקר מפגין חסות מאיימת של קעקועים ופירסינג, כמו במקרה של ליסבת סלאנדר גיבורת "הנערה עם קעקוע דרקון", מתחת לשריון הקוצני מסתתרת אידיאליסטית שתרתום את יכולותיה לנקמה בשונאי נשים.

לשחק במחשב? לא צריך ג'ויסטיק

הפיכת פעולות ההאקינג (הריאליסטיות) למעניינות עבור הקהל הצופה מחייבות הצבה של סיטואציה דרמטית מותחת (חורבן גלובלי), התגוששות בזמן אמת בין האקרים משני צידיו של המחשב (פעמיים ב"מרדף ממוחשב"). ויש גם את הדוגמה קיצונית במיוחד מהסרט "דג חרב" (דומיניק סנה, 2001), בו נאלץ ההאקר (יו ג'קמן) לפרוץ לאתר תוך שישים שניות, כשבריון מכוון אקדח לראשו ואישה מבצעת בו מין אורלי. לא פשוט לגרום לצופים הממוצעים להתעניין בפריצה למחשבים.

יו ג'קמן ב"דג חרב". פריצה למחשב בתנאים קיצוניים במיוחד

הסוג השני של פעולות האקינג שואב השראה מהאפשרויות הטכנולוגיות והסגנוניות של הסייבר-פאנק – תת ז'אנר בספרות המדע הבדיוני. "ג'וני נמוניק" (רוברט לונגו, 1995), עיבוד לסיפור קצר של וויליאם גיבסון, ניסה לפרוץ דרך בשימוש באנימציה ממחשבת בכדי לתאר פעילות של האקרים בממשקים עתידניים המחברים בין האדם למחשב ומאפשרים תנועה בתוך מרחבים וירטואליים.

הניסיון לפשט את המתרחש בסרט הביא לתוצאה שלא סיפקה את חובבי הז'אנר הספרותי ונותרה מבולבלת גם עבור הצופים והמבקרים. ארבע שנים מאוחר יותר האחים ווקובסקי פיצחו את נוסחת המסחור ב"מטריקס" (1999) כשיצרו את ניאו – האקר-משיח בסימולציית מציאות, שהיא משחק מחשב ענק.

מדוע לנחש סיסמאות ולשתול סוסים טרויאניים, כשאפשר לנצח תוכנות עוינות באמצעות אקרובאטיקת קונג-פו, והתחמקות בהילוך איטי מסוגנן מכדורים שעפים לעברך?

השימוש הקיצוני, ואולי המעניין ביותר, בטכנולוגיות האקינג בסרטי מדע בדיוני הוא בסרטים המציגים את התודעה האנושית כיעד לפריצה טכנולוגית. "ימים משונים" (1995) של קתרין ביגלו, "הרוח במעטפת" (1995) של מאמורו אושי, "פפריקה" (2006) של סטושי קון ו"התחלה" (2010) הם דוגמאות בולטות. להאקינג בצורתו הריאליסטית אולי יש נוכחות דלה בסרטי דרמה ומתח, אבל הוא כבר הצליח להפוך למרכיב מרכזי במדע הבדיוני הקולנועי העכשווי.