"רציתי להראות שגם אנשי וול סטריט הם בני אדם"
"התמוטטות", סרטו הראשון של הבמאי ג'יי.סי. צ'אנדור, מתאר רגעים מורטי עצבים של בנק השקעות על סף קריסה - מנקודת המבט של העובדים והמנהלים. "סרטים עלילתיים עוזרים להאיר את הדמויות באור אנושי יותר", הוא אומר בראיון ל-ynet
קשה להאמין, אבל יש אנשים שהמשבר הכלכלי בארצות הברית בסתיו 2008 עשה להם רק טוב. הנה, תראו למשל את ג'יי.סי. צ'אנדור, במאי הסרט "התמוטטות" ("Margin Call") שייצא הערב (ה') להקרנות בישראל. לפני חמש שנים צץ בראשו רעיון לכתוב תסריט לדרמת מתח המבוסס על בנק השקעות רגע לפני קריסתו, והוא אף השלים טיוטה ראשונית בת 81 עמודים. אבל הסיפור היה נראה הזוי מדי - אפילו בשביל סרט. ואז הגיעו החדשות מוול סטריט.
- עושים קאט לקפיטליזם: הוליווד נגד וול סטריט
- במאי הקולנוע במירוץ אחר מהדורות החדשות
- הברירה הלא טבעית של פול בטאני
בעקבות כדור השלג שהביא להתנדפותם של מוסדות פיננסיים רבים (ביניהם בנק ההשקעות הוותיק ליהמן בראדרס) ובעקבותיהם גם את המשק האמריקני והכלכלה העולמית כולה, נסללה גם הדרך להפקת הסרט. וכך הוא זינק, בהובלת צ'אנדור, כשעל העגלה קפצו גם הכוכבים קווין ספייסי, דמי מור, פול בטאני, ג'רמי איירונס, סטנלי טוצ'י, סיימון בייקר, פן בדג'לי וזאק קווינטו (שגם הפיק). הסרט זכה להצלחה בפסטיבל סאנדנס, בברליאנלה וגם בקופות.
"כשהחדשות הגיעו, היה לי כבר תסריט מוכן והאמת היא שלא שיניתי אותו יותר מדי", מספר צ'אנדור בראיון ל-ynet. "לא ניסיתי להתאים את עצמי יותר מדי לכותרות, הן לא תפסו אותי בלתי מוכן. אבל ברור שזו היתה הזדמנות נהדרת לקדם את הפרויקט. בסוף הכל התחבר. תנועת המחאה של 'Occupy Wall Street' הראתה שאנשים התבגרו. כשאנשים ישנים ברחוב זה אומר שהם יוצאים מהאדישות. אני ניסיתי לעזור לשינוי התפיסתי הזה".
רגע לפני הנפילה
בצד האחר שצ'אנדור מבקש לחשוף בסרטו, נמצאים האנשים הללו, היושבים בגורדי השחקים ומשחקים בכסף שלנו. מה הם חושבים עלינו ואיך הם מתמודדים עם תחושת האחריות הכבדה ללקוחות מול זו המחויבות לעתיד משפחותיהם ותאוות הבצע שמזינה אותה. הכל קורה ערב המשבר הכלכלי.
"עשיתי קצת תחקיר, אבל אני מכיר את העולם הזה מקרוב", מספר הבמאי, שעבד לפני על קליפים וסרטים דוקומנטרים. "אבי עבד בוול סטריט יותר מ-30 שנה, ויש לי חברים שבאים מהקהילה העסקית. אני יודע מי הדמויות האלה, יודע מה מניע את האנשים האלה שחיים בעולם משלהם, ורציתי להראות איך שהם מתנהלים מאחורי הקלעים".
בנוסף לרקע האישי של צ'אנדור, שהקנה לו ידע רב על הקהילה העסקית, הוא גם התנסה בעצמו בהרפתקה שאפתנית ב-2006 שגרמה לו לשקול מחדש את תפיסתו את וול סטריט. בעיצומו של השגשוג הנדל"ני בניו יורק, רכש בניין לשיפוץ ביחד עם כמה חברים. אולם במהלך הפרויקט עלו כמה סימני אזהרה, שהחליפו את סמלי הדולר שראו השותפים לנגד עיניהם, והם מכרו את הנכס לפני הנפילה.
המקרה הזה הניע את התסריט לסרט "התמוטטות" שעוסק בביטחון העצמי של אנשי וול סטריט והתחושה שהם בלתי מנוצחים, שגורמת להם להיות שאננים ולהתעלם מאזהרות. גיבורי הסרט עומדים למבחן, כשהם נדרשים לפתע להתמודד מון האסון הפיננסי שנוקש על דלת משרדם המפואר - בדומה למה שקרה במציאות באותו שבוע דרמטי ב-2008 שגבה את הפסקת פעילותן של חברות רבות ואת משרותיהם של עובדים רבים.
לרדוף אחרי החדשות
למרות שהתסריט כבר היה ביד, ברגע שהמציאות הדביקה אותו, היה על צ'אנדור והמפיקים שאיתו להמריץ את העבודה על הסרט ולהעביר אותה לפסים מעשיים והפקתיים. כל זאת כדי לא להחמיץ את הרלוונטיות של הסיפור לחיים האמיתיים.
"כל הפקה מתנהלת בתחושת דחיפות, בדרך כלל לוקח כשלוש שנים להשלים סרט, אבל זה התחדד במקרה שלנו והיינו צריכים להיות מאוד מהירים בעבודה שלנו, בכל הנוגע לגיוס כספים, ליהוקים, הצילומים וכל השאר. עם זאת, לא רציתי שהסרט יהיה תלוי רק בחלון ההזדמנויות הזה. הסיפור הוא סיפור על הטבע האנושי ועל חייהם של האנשים שמקדישים עצמם לעשיית רווח, יותר מאשר שהוא נוגע במקרה אקטואלי זה או אחר".
ובכל זאת, אי אפשר לנתק את העלילה מההתפתחויות הדרמטיות במציאות, שנוגעות לחיי רבים בארצות הברית ובעולם כולו. למרות שמלכתחילה צ'אנדור כתב את "התמוטטות" כדרמת מתח שמתרחשת בזירה זו, שלא מוכרת לרובנו, על רקע המשבר הכלכלי, עלה בידו לנסח בסרט גם ביקורת על העומדים בראש המערכת הפיננסית.
"רציתי ליצור מותחן, אבל במקביל להשתמש בסרט גם כדי להעיר אנשים - זה לא בא אחד על חשבון השני", הוא מסביר. "אני חושב שהסרטים העלילתיים עוזרים להאיר את הדמויות המדוברות באור אנושי יותר. באמצעות דרמטיזציה של ההתרחשויות, אפשר להבין לעומק את התחושות של האנשים שמאחורי הקלעים ודרך קבלת ההחלטות שלהם".
"ברור שהיו טעויות, וחלקן נבעו מתאוות הבצע שלהם. אין ספק שהתקשורת לא דיווחה על מה שקורה באמת במערכת הפיננסית וחלק ממה שניסיתי לעשות זה להראות לציבור איך הדברים קרו ברמה האישית, ולזה נלווית גם ביקורת. בעוד שיש אנשים שבונים דברים בעולם האמיתי לתועלת החברה, אחרים מתעסקים בכסף, רק כדי לייצר מזה עוד כסף. זוהי מציאות שהיא בזבוז, אבל זהו טבע האדם. האנשים הללו שמו את עצמם בנקודה שאין ממנה דרך חזרה".
עד כמה היה חשוב לך להעביר המסר הזה לציבור הרחב כידע שימושי מחוץ לבית הקולנוע?
"זו היתה אחת המטרות החשובות של הסרט. לחשוף את מה שקורה שם במשרדים הללו, ולהראות שגם העובדים שם הם אנשים בשר ודם, שפועלים בהתאם לטבע האדם. כשיש הזדמנות, הם מנצלים אותה עד הסוף כדי להשיג רווחים ובשעות משבר, הם פועלים קודם כל לטובתם האישית, ומה שניסיתי לעשות זה שכל צופה ישאל את עצמו אם הוא היה עושה זאת אחרת במקומם".
הסרט הוא דל תקציב יחסית (כארבעה מיליון דולר בלבד) וזהו הפיצ'ר הראשון שלך, ובכל זאת הצלחת לגייס שורה ארוכה של שחקני איכות. ברור שהם לא באו בשביל הכסף. יתכן שהם האמינו במטרת הסרט?
"אין ספק. בסרט הזה לא היה הרבה כסף לשלם וכולנו הצטמצמנו כדי להשיג את המטרה הסופית, לה היו שותפים גם השחקנים. הם נרתמו לפרויקט כי הוא היה נראה להם מעניין וגם מכיוון שלכולם יש גם מה להגיד בסוגיות הללו. כולנו פשוט האמנו במסר שאנחנו רוצים להעביר".
קווין ספייסי עצמו היה מעורב בסכסוך עבודה, כמנהל המקצועי של תיאטרון האולד ויק בלונדון, שבחסות בנק מורגן סטנלי. ב-2005 קיבלו את פניו עשרות מנקים, שהפגינו נגד תנאי העבודה המחפירים שלהם. גם ב"התמוטטות", המתרחש כמעט כולו בתוך משרדי החברה הפיננסית חסרת השם, בני האנוש היחידים שחודרים למתחם הסטרילי הם המנקים.
גיבורי הסרט מדברים על תחזיות הרות גורל מעל ראשם, תוך התעלמות מנוכחותם. למרות שדברים אלה עשויים לחרוץ גם את גורלם - האנשים הפשוטים. "זו עוד דרך שבחרתי בה כדי להראות עד כמה שהאנשים האלה מנותקים מהצרכים של הציבור, ומתכנסים בתוך ענייניהם", מסביר צ'אנדור.
הבדלי גובה
הניכור בין המערכת הפיננסית להמונים שבחוץ מודגש גם בזירת ההתרחשות - המשרדים המעוצבים והממוחשבים (שבגורד השחקים ב-1 פן פלאזה) משקיפים מטה לעיר ניו יורק, אבל בריחוק גדול. על פי צ'אנדור, בבחירת הלוקיישן המוגבל הזה יש פן של חסכנות הפקתית, אבל גם חשיבות סימבולית.
"זה היה אתגר גדול", הוא מספר, "צילמנו את רוב רובו של הסרט בקומה אחת שעמדה לרשותנו - הקומה ה-42 של הבניין. העובדה שמהחלונות הגדולים ניתן לצפות מטה לעיר ניו יורק, שימשה אותנו כדי הגדיל את עומק הניכור. הגיבורים יודעים מה הולך לקרות למחרת, ומה ההשלכות של זה על הציבור למטה ברחובות, אבל הם נשארים מכונסים בעולם שלהם".
לא חששת לעסוק בנושא שעלול לעצבן אנשים חזקים במשק?
"איכשהו תמיד היה לי ביטחון עצמי במה שאני עושה, אבל בכל אופן אני חושב שנהגתי בכל הדמויות בהגינות ובסך הכל הצגתי אותן כבני אנוש. כאמן אתה שואף לחשוף משהו חדש לצופים, וזה מה שניסיתי לעשות. אני חושב שיש אנשים שהיו מציגים את הדמויות באור רע הרבה יותר. יכול להיות שהיו כמה אנשים שהטיפול של הסרט בנושא לא מצא חן בעיניהם, אבל ברוב המקרים התגובות חיוביות".
למרות שבסרט אין נבלים מובהקים, ניתן לזהות שני גיבורים שמוארים באור שלילי. האחד הוא יו"ר הדירקטוריון חסר הרחמים ג'ון טולד (בגילומו של ג'רמי איירונס)
שמהלך אימים על כולם, והשני הוא סגנו הערמומי (סיימון בייקר), לו בחר צ'אנדור לקרוא בשם ג'ארד כהן (אחרים מכנים אותו "נחש" באחת הסצינות בסרט).
אייב פוקסמן עדיין לא התלונן, אולם בכל מקרה בו מקשרים יהודים לכסף, יש סיכוי שמישהו יעלב (ראו מקרה "קזינו" ג'ק אברמוף בסרט "העסקן" בכיכובו של ספייסי), אבל צ'אנדור לא חושב שיש סיבה לכך.
"בסך הכל ניסיתי לייצג את וול סטריט, ואצלנו בניו-יורק לפחות 20 אחוזים מהאוחזים במשרות הם יהודים, כך שזה נעשה כדי להגביר את האמינות. אני גם לא חושב שהוא יותר נבל מאחרים. הוא פשוט מבריק, וכמו כולם בסרט, בסופו של דבר הוא רק בן אדם".
