זהו מאיר: הנבואה של "רישומי פחם"
שירי מאיר אריאל באלבום "רישומי פחם" התחברו להמון מקומות בחיים של אהרן פורת - פעם תלמיד בישיבה תיכונית, אחר כך עובד בחברה דורסנית, ולאחרונה שותף במחאה מהפכנית. מ"חיית הברזל" ועד "פה גדול", אריאל כתב תסכול של דור שלם
אני לא זוכר אם בפעם הראשונה שהקשבתי לו הרגשתי את הפטיש חמש, אבל אני כן זוכר שבערך אחרי שתי דקות קמתי וכיביתי את המערכת. זה היה לי כבד מדי. רק בניסיון השני או השלישי הצלחתי להאזין לאלבום הזה עד הסוף. מאז הספקתי לחרוש אותו עשרות ואולי מאות פעמים, לשמוע בו עוד ועוד דברים חדשים, ולגלות פעם אחר פעם עד כמה הוא רלוונטי לחיים שלי. של כולנו.
זה אלבום אפל, כהה, סמיך. להאזין לו זה כמו להיכנס לחדר חשוך: רק אחרי שקיבלת מספיק זמן להתרגל לעלטה אתה מתחיל להבחין בפרטים. אי אפשר להקשיב לו תוך כדי נסיעה או קריאת ספר; כדי להבין אותו צריך מאה אחוז הקשבה, אחרת זה פשוט לא עובד. אריאל ידע שהוא קשה לעיכול, ובדרכו האופיינית אמר ש"יותר טוב שלא תשמעו אותו, אבל אני הייתי חייב להוציא אותו כי הוא רבץ לי בבטן כמה שנים". ואני מוסיף: כנראה שהוא היה חייב לצאת מהבטן שלו, להשתחרר ולהטיל ביצי ספק בקרביים של אלה שהאזינו לו באמת.
ברוך הבא למכונה
אריאל הקליט את "רישומי פחם" ב־1995, ואני גיליתי אותו כשהתחלתי להבין איך העולם שלנו עובד. השנה הייתה 2005, הייתי סטודנט למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, והבחירה בתחום הזה עלתה לי בהתמודדות שוטפת עם שאלות מציקות שחזרו על עצמן בווריאציות שונות, מ"מה עושים עם זה?" הניטרלי ועד "אז מה, אתה רוצה להיות מורה?" המאוס. אלה היו ניסוחים שונים של תהייה אחת: איך אני מתכוון לתרגם את התואר לכסף. ואת השאלות לא השמיעו רק דודות מעיקות בפרקטיותן; הן בחשו לי גם בפנים, בהתלבטות מתמשכת אם עשיתי את הבחירה הנכונה או שאני הולך לשלם עליה מחיר כבד.
"שיר המקצוע" מתוך "רישומי פחם"
"אמא אמרה וחזרה ואמרה, עד שנמאס לי לשמוע/ מה שלא יהיה ועל כל צרה לך תלמד מקצוע/ אימא סיפרה שאימא שלה, סבתא הייתה אומרת/ שהבנאדם צריך דבר מה ביד אחרת". בפרפראזה על "מועדון קרב", "שיר המקצוע" הוא קולו של דור שלם שהלך ללמוד את מה שלא מעניין אותו כדי שיוכל להתקבל לעבודה שמשעממת אותו כדי שיהיה לו כסף לקנות את מה שהוא לא צריך. מאיר אריאל סירב להישאב למסלול הזה, אבל הוא הכיר אותו, כתב עליו ושר עליו. גם אני סירבתי לו, ולמרות כל הפחדים הלכתי ללמוד את מה שעניין אותי ולא את מה שהיה מספק לי ביטחון כלכלי. בזכות "רישומי פחם" הרגשתי קצת פחות אבוד, או קצת פחות לבד בחששות שלי.
אריאל שר את קולו של העובד המתוסכל שנכנע למערכת עד שהפך לחלק ממנה, לבורג במכונה, ובסופו של דבר למובטל שיודע להעריך את עצמו רק על פי מקומו במערכת, קרי המקצוע שלו. בפתח החוברת שמצורפת לדיסק מופיעה רשימת מקורות שאחד הבולטים בה הוא הסרט "זמנים מודרניים", וברור שרקע המילים של "שיר המקצוע" הוא צ'ארלי צ'פלין שמבריג ברגים ליד פס ייצור. ונכון שלא עבדתי במפעל אלא בחנות ספרים, ולא הברגתי ברגים אלא קדחתי ללקוחות שייקנו את רב המכר החדש שבמבצע, אבל הכרתי את ההרגשה.
עבדתי בסניף גדול של רשת שצמחה במהירות, ובאותם ימים הצליחה כמעט להשתלט על שוק הספרים בארץ. במהלך שלוש השנים שעבדתי בה ראיתי איך שאיפת ההתפשטות והצמיחה של בעלי הרשת באה על חשבון המו"לים, הסופרים, הקוראים והעובדים. כמה שנים אחר כך הועלו בכנסת הצעות חוק להגבלת הרשתות ולהגנה על הסופרים, אבל אז עוד לא דיברו על זה מחוץ למשרדי הוצאות הספרים, וחוץ מאיתנו - אלה שבאו בגלל אהבת הספר ונשארו אנשי מכירות מהסוג הבזוי ביותר.
במיוחד שנאתי את המשמרות בשבת. הסניף שעבדתי בו היה ממוקם באחד ממתחמי הקניות שמחוץ לערים, והנהלת הרשת הרשתה לעצמה לעבור במודע על החוק ולפתוח אותו גם בסופי שבוע. ואני, שגדלתי בבית שבו המילה "שבת" באה צמודה למילה "קודש", נאלצתי לבלוע במשמרות ההן את הלקוחות הקשים ביותר. אנשים משועממים שבאו ששים אלי קרב בניסיון לדחוף עוד כמה ספרי מתח לשקית, ובדרך לחסוך עוד כמה שקלים. בעיניהם היינו נציגיה של מערכת שבינה ובינם מתנהלת מלחמת הישרדות בלתי פוסקת. והקטע הוא שאם מתפקידך לעמוד בין הלקוחות ומי שהכסף שלהם זורם לכיסו, לפעמים אתה מוצא את עצמך בעד אלה שצועקים עליך.
בומבה של נביא
אני זוכר את הפנייה האחרונה לפני הכניסה למתחם הקניות, שאחריה היה נחשף מגרש החניה הגדול והמפוצץ במכוניות. בכל פעם שהייתי עובר את הפנייה הזאת בשבת, על האופנוע, היו מתחילות להתנגן לי בראש השורות מ"חיית הברזל": "...והמונים המונים חצי אוטומטיים, הלומי פטישוני כסף סמויים/ אצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים, עטופים במגילה של תנאים וזכויות/ מסוממי קדמה והתפתחויות, רצים בלי דעת לשרת, לשמן ולשמש את/ חיית המתכת, חיית הברזל".
זאת הרצועה הראשונה של רישומי פחם, וזאת גם אמת גדולה. הרי זאת אותה מכונה שדורסת אותנו והופכת את כולנו לעובדים ולצרכנים שנאבקים ביניהם כמו חתולי רחוב על חתיכת בשר רקוב. מכונה שתובעת מאיתנו לוותר על מה שבאמת נותן יופי לחיים כדי לצבור עוד כמה שקלים שבלעדיהם לא נצליח לשרוד.
מאיר אריאל, "בס בבלון"
שתי רצועות נוספות, השמינית והעשירית - "בס בבלון" ו"סאוחתו אפעס #3" - באות מאותו מקום נמוך. "סאוחתו אפעס" מדבר על חוויות של חקלאי כושל: "...קצרת, אספת, ארזת, שיווקת/ ולא קיבלת מחיר". מי מאיתנו לא מכיר את התחושה הזאת שבאה עם פתיחת תלוש המשכורת, שהשורה התחתונה בו תמיד תציג סכום קטן יותר מזה שציפית לראות?
רישומי פחם חושף פינות שלפעמים אנחנו מעדיפים לא להיכנס אליהן. מקומות שבהם שולטת חיית ברזל ש"לכל מקום יגיעו יונקותיה", ובני האדם הם "טיפות של דם בקשקשיה". במשרד, בחנות או במפעל, באותם "מגדלים הנוגסים בתכלת" ובכל "השפיצים האלה בגרפים" - אריאל שר על התחושה שאיבדנו שליטה בחיינו, על הסוד הגדול הזה שרובנו מפחדים להודות בו.
לפני שש שנים הרגשתי שגם אני הולך ומשתעבד. התוצאה הייתה מועקה כבדה ומרמור שלא ידעתי בדיוק כלפי מי להפנות אותו, ומהבחינה הזאת לבדה, המפגש עם "רישומי פחם" הציל אותי. התחלתי להבין שזה לא אני הדפוק והמתוסכל: זאת מציאות של דור שלם. מאיר אריאל, בחוכמה שלא הייתה לפניו ולא תחזור אחריו, ידע להביע את התחושה הזו במילים ובמנגינה.
קשה לשייך את "רישומי פחם" לסוג מוזיקה ספציפי. בכלל, הצד המוזיקלי הוא בפירוש החלש בו. בין השירים מפוזרים "ניגונים", קטעי סולו גיטרה מגומגמים, אבל דווקא הם מחדדים את המסקנה שאת היצירה הזאת אי אפשר למדוד על פי קריטריונים מוזיקליים. אם בכל זאת תכריחו אותי לשייך אותו לז'אנר מסוים, אז ההיצמדות לחריזה, הג'אגלינג המילולי והאמירה הנוקבת גורמים לי לחשוב שהראפ הוא הקרוב אליו ביותר. אבל ברצינות, ראפר? אריאל היה הרבה דברים. אם־סי מאיר הוא לא היה.
בחוברת המצורפת לאלבום נמצאים לצד מילות השירים כמה איורים בשחור־לבן, רישומי פחם של ממש מאת אריאל עצמו. אלא שגם צייר גדול הוא לא היה, ואם הזכרתי את המילים, אז קשה להגדיר אותו כמשורר. הוא אמנם היה כותב אדיר שלא הסכים להיכנע אפילו לתכתיבי התחביר, ובשם החרוז הרשה לעצמו לבצע ג'נוסייד לשוני ("הראש לא רציתי לשבור את" כדוגמה אחת), אבל הוא מעולם לא התקבל לאף קליקה של משוררים. ובדיוק כמוהו, גם "רישומי פחם" לא נכנס לשום משבצת סטנדרטית. לא רק במובן הז'אנרי: האלבום הזה הוא לא יצירה מוזיקלית, לא אמנות פלסטית ולא שירה. הוא נבואה בחרוזים.
אני מתכוון לנבואה במובן התנכ"י: תוכחה כלפי שיטה מושחתת והרסנית שאיבדה את ההבחנה בין אמצעים למטרות, ודורסת בני אדם אמיתיים בדרך להשגת רווחים מדומיינים. כמו ישעיהו, עמוס והושע, שהוכיחו את העם על אדישותם כלפי מצוקת האלמנות והיתומים, מאיר אריאל עולה על חבית הדגים ונושא נאום כלפי ההמונים הסומים. זה כוחו הגדול של האלבום הזה.
לא צריך להכיר את הכתובים ששימשו השראה לרישומי פחם כדי להאזין לו ולהזדהות איתו, אבל בתור אחד שבילה כמה שנים טובות מחייו בישיבה ולמד את הטקסטים האלה באופן קבוע, זיהיתי שם כמה שכבות נוספות שאחרים אולי פיספסו. שנים אחרי הפעם האחרונה שביקרתי בבית כנסת הרגשתי כאילו אני שוב עומד ומתפלל; זה היה במופע המחווה שממנו הבאתי את הציטוט ההוא של תרצה אריאל. לכמה שעות חזרה אלי אותה תחושה ייחודית של קודש, רק בלי כיפה על הראש ובלי מצוות ובלי אלוהים.
מדברים על מהפכה
כשברי סחרוף חידש את "חיית הברזל" במסגרת אלבום הקאברים "רישומי פחם בצבע", הוא לא העז לגעת בקטע שבו אריאל מקריא טקסט בארמית מספר דניאל, ובצדק. אבל סחרוף היה מספיק חכם בשביל לא להשמיט אותו לגמרי מהגירסה שלו, והשאיר את ההקלטה בקולו של אריאל. במקור מופיע הקטע הזה בסוף השיר, בחידוש של סחרוף הוא עבר להתחלה, אבל זהו. ובשני הביצועים יש משהו מכושף בקטע הזה, הרבה בגלל הצליל של השפה העתיקה. בתרבות הישראלית יש לארמית איזו ארומה מיסטית, אולי מפני שהטקסט הארמי המפורסם ביותר הוא הקדיש. לא במקרה יזהו אותו רוב החילונים דווקא עם המוות, למרות שדתיים מקריאים אותו כמה פעמים ביום בלי קשר להלוויות.
הקטע הזה הוא ציטוט בארמית מספר דניאל: "חזי הווית עד די קטילת חיוותא/ והובד גישמא והיוות ליקדת אשא". אפשר לתרגם ולפרש את הטקסט הזה בכל מיני דרכים; אני שומע בו את תיאור קריסתה של החיה, מותה של המפלצת המשעבדת, אל מול עיניו של הנביא דניאל. אולי זה ניסיון להביא קצת נחמה כמשקל נגד לאווירה הכל כך פסימית של "חיית הברזל", כמו לומר למאזינים: נכון, המצב מחורבן. מערכת אימתנית ועוצמתית שולטת בחיינו. אבל היא לא תשרוד לאורך זמן. תחזיקו מעמד עוד קצת, ותזכו לראות אותה קורסת.
לפני כמה חודשים קרה משהו שלא ציפיתי שיבוא כל כך מהר. ידעתי שזה יקרה מתישהו, כי זה היה בלתי נמנע, אבל חשבתי שיעברו עוד שנים עד שאראה את זה מתממש מול עיני. פתאום יצאו מיליונים לרחובות וזעקו את התסכול שלהם, דרשו להשתחרר מהשעבוד. הדרישה הזאת נשמעה באינסוף גירסאות, צעקות, סיסמאות ושלטים, בעשרות שפות, במעגלי דיון ובעצרות ענק, בוויכוחים קולניים ובשיחות אל תוך הלילה. קו אחד מתוח מכיכר תחריר, פורטה דל סול במדריד, שדרות רוטשילד, פארק זוקוטי מול וול סטריט ועוד מאות מוקדים ברחבי העולם - ובכל אותם מקומות אני שומע את רישומי פחם מהדהד בעיבודים שונים.
כמה ימים אחרי שהוקמו האוהלים הראשונים בשדרות רוטשילד התחיל להתגלגל במאהל צילום של טקסט בכתב יד, שיר גנוז מהעיזבון של אריאל, "ברכת הדרך למהפכן הצעיר". זה היה עניין של שעות עד שהקטע הזה הולחן לפחות פעמיים, הוקלט ועלה ליוטיוב, והפך לעוד אחד מאלפי הקליפים שנוצרו במסגרת המחאה: "לאט לאט אתה שומע, קול עולה מתוכך/ קול צלול בהיר בוקע: מהפכה".
הרצועה ה־12 של רישומי פחם שרה על "דמוקראסי". זה חלום הזוי על דמות של חשפנית שמנה ומכוערת שמשתינה - מילולית, כמו שאתם שומעים - על קהל שמקבל אותה בתשואות. בשיר מקבל אריאל עצה שלא לצאת מהחלום ולעבור לחלום אחר, כדי שלא "תמצא את עצמך יום אחד/ מתחרט, מצטער, או אפילו מתגעגע/ למה שכל כך דוחה אותך היום". במשך שנים הרגילו אותנו לקבל את העובדה שגופים גדולים כמו רשתות מזון, חברות סלולר ומשרדים ממשלתיים משתינים לנו על הראש ואנחנו אמורים לשמוח על הגשם, כי אחרת אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במשטר הרבה יותר גרוע. אולי אפילו קומוניסטי. בקיץ האחרון החלטנו שאנחנו מפסיקים לפחד, ומתחילים לדרוש שיפסיקו להשתין עלינו. התחלנו להאמין שאפשר אחרת.
תסלחו לי על הקלישאה, אבל באמת שהרגשתי את רוחו של מאיר אריאל מסתובבת שם בין האוהלים בשדרות רוטשילד. לכל הפחות, "רישומי פחם" קיבל קול חדש; התסכול שחיבר אותי לפני שש שנים לאלבום הזה הוא אותו תסכול שהוציא אותנו לרחובות ולכיכרות בקיץ האחרון. הקול הבודד והכמעט מושתק ששר על המכונה הנוראה שעושה מאיתנו ברגים נשמע פתאום מפיותיהם של מאות אלפים כאן בארץ, ומעוד מיליונים בעולם. זה המון פחם.
כמו עמוד ענן
מאיר אריאל ידע להיות נביא נחמה, לא רק נביא זעם, וגם את הצד הזה שלו מצאתי ברוטשילד. בין האוהלים הרגשתי כאילו זכיתי לראות את "שיר התעסוקה", הרצועה הלפני האחרונה ברישומי פחם, מתעורר לחיים. זה תיאור דמיוני של שיטוט במחנה בני ישראל במדבר סיני - "במעברת העולים, שוכני האוהלים" - בזמן שהם מכינים את המשכן ואת כליו. באופן אירוני, ההשראה לשורות האלה היא אחד הקטעים המשעממים ביותר בתנ"ך; אריאל לקח תיאור ארוך ומשמים של רשימת קניות ומטלות שאלוהים מכתיב למשה לקראת בניית המשכן, והפיח בו רוח חיים עם תיאור צבעוני ושמח של הפעילות במחנה: "רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי/ לראות וגם לשמוע כי מרבים הם להביא/ בבוקר בבוקר, ברצון הכי חופשי/ איש אישה נדבת ליבם בפרץ הנפשי".
לא פעם האשימו את הפעילים במאהל שהם חבורה של אוכלי חינם שמצפים מהמדינה שתהיה להם בייביסיטר. מי שהיה שם יודע שלא יכול להיות תיאור רחוק יותר מהמציאות: לאורך השדרה, מכיכר הבימה ועד לרחוב הרצל, על כל עץ ועל כל ספסל היה אפשר לראות פרץ אדיר של יצירתיות. שלטים ופסלים, גינות זעירות ומתחמי מזון. בלי ארגון ובלי הנהגה, המאהל היה דוגמה לתעסוקה הנהדרת הזאת שמאיר דמיין במחנה בני ישראל היוצאים ממצרים. "שיר התעסוקה" הוא הניגוד המוחלט ל"שיר המקצוע". הוא היצירה מתוך חירות כנגד העבודה מתוך הכרח, ומאהל רוטשילד היה לכמה חודשים הניגוד המוחלט למכונת הכלכלה המשעבדת.
כידוע, כל זה גווע בסוף הקיץ. עכשיו מנסים למדוד את הצלחת המחאה, ואני שומע מהרבה חברים שבסופו של דבר, עם כל ההתלהבות ממה שהיה כאן בקיץ, אנחנו רק יתוש קטן שמזמזם באוזניהם של אלה שבאמת משפיעים על המציאות. שינוי אמיתי לא נראה כאן. את החברים האלה אני שולח להקשיב לשיר האחרון ברישומי פחם, "פה גדול", שנראה קצת תלוש משאר האלבום: סיפור קצר ומוזר על טיטוס השחצן, נציג האימפריה הרומית האדירה שהרס את ירושלים, שמת בעקבות יתוש שנכנס לו לראש. יתוש קטן, שזימזם וזימזם והטריף את הגנרל רב העוצמה הזה, והוביל לסופו.
רישומי פחם הוא סיפורו של דור. הדור שלי. מצאתי בו את המילים שהביעו את התסכול שלי, ומצאתי גם שביב של תקווה ואמונה בכך שהחיים שלנו יכולים להיות טובים יותר. בקיץ האחרון גיליתי שאני לא לבד, וגם אם נדמה שאנחנו חסרי השפעה מול הכוחות שמנהלים את חיינו, בסופו של האלבום דאג מאיר אריאל להזכיר לי שגם יתוש קטן יכול להפיל אימפריה. הוא רק צריך להיות מספיק עקשן.
