"האלבומים": קסם מוזיקלי מעבר לפינה
"האלבומים" של ערוץ 8 היא סדרה מופלאה ומרגשת שמציגה איכות מוזיקלית שלא רואים בערוצים הגדולים. אריאנה מלמד נהנתה מכל רגע והתרשמה מהבחירה לפתוח עם אביתר בנאי
"האלבומים" הוא רעיון מבורך. כל כך מבורך שבא לבכות. לא על הקונספט ועל הביצוע חלילה, אלא על מה שאין בערוצים המסחריים. אפשר אפילו לייצר נוסחה: ככל שחשיבותו של המוצר התרבותי גדולה יותר, כך קטנים הסיכויים שלו לככב על המסך שלכם בפריים-טיים בערוצים המסחריים, וגם בערוץ 1. גם ההיפך הוא הנכון: זבל - יש בכמויות. גם זבל מוזיקלי. גם בערוץ 2 וגם ב-24. ההחלטה ליצור סדרה של תוכניות על אלבומים חשובים בתולדות הרוק הישראלי, היא אפוא מעשה אמיץ של חתירה נגד הזרם. ערוץ 8, יואב קוטנר ואבידע לבני, האחראים על התוכן והבימוי, ראויים לכל שבח, וההסתייגות היחידה תגיע בסוף הדברים.
חמי רודנר, רמי פורטיס, ברי סחרוף, זקני צפת - כל אלה צפויים בהמשך. ההחלטה לפתוח את הסדרה עם אביתר בנאי ואלבומו המופתי הראשון היא סוג של הצהרה: הנה לכם אמן טוטאלי, יוצר מוכשר עד להדהים,
שכאילו נולד בבת אחת, באלבום פיצוץ שבו הוא שם פודרה, לבש שמלה ומכר יותר מ-50 אלף עותקים.
כדי לדבר על לידתו של האלבום, הושיבו את בנאי מול פסנתר בגלגולו הנוכחי: איש רך ומפויס, כמעט ביישן, מרבה לחייך ולא מדבר על דברים לא נעימים. איזה מרחק עצום עבר האיש הזה מהדמות הסוערת, החידתית והאלימה אפילו שנחשפה לקהל באלבום ההוא, לבין חובש הכיפה, שוחר הטוב שלא תמיד מצליח להתמודד עם עברו בנחת, והיה מעדיף אפילו להתכחש למי שהיה פעם, בצעירותו.
איך שיר נולד
אז איך נולד הפלא? נתחיל כמובן בגנים: כמעט שלא היתה לו ברירה. הוא כתב שירים עוד בבית הספר היסודי, הם נשמעו לו כמו העתקים חיוורים של יצירות האח הגדול מאיר, הוא רצה להתבדל והלך לעשות קולנוע רק כדי לגלות שפס הקול של הסרט אותו יצר היה חשוב לו מהסרט עצמו, ואז חבר למוזיקאי מוכשר ואקסצנטרי ששמו צח דרורי, ובתום של ילדים עבדו ביחד על עשרות שירים מבלי שידעו מה יהיה בהמשך.
כשחיים שמש שמע סקיצות, הוא היה הראשון להבין שנולד כאן גאון, אבל כל גאון בדרך לדיסק הוא בעצם עולל בחיתולים שצריך כמויות עצומות של תמיכה, עיבוד ומניפולציות בדרך להצלחה.
שמש, איש חכם ביותר בזכות עצמו, יצר חיבורים לא מובנים מאליהם בין בנאי לאסף אמדורסקי ולקורין אלאל, ולאט לאט התגבש דיסק שגם העומדים מאחוריו לא היו בטוחים בסיכויו לגרום לנו להתאהב.
רוב הסרט הוא ראיון עם בנאי, שבו אפשר להתרגש מחדש כשהוא שר את השירים של פעם, ובו אי אפשר לראות את המראיין, אבל הקול הוא קולו של קוטנר, כמדומני.
החומר משובץ בקטעי ארכיון מכמירי לב, במיוחד לאור התמורות הקיצוניות שחלו באישיותו ובמראהו של בנאי. כן, זה דל תקציב, אבל עשיר בתוכן, ברוח ואפילו במה שקרוי בערוצים האחרים "וידוי אישי מרגש". ההצלחה והתהילה המיידית לא ריככו את בנאי, רק להיפך. הוא היה אנוס לצאת למסע ארוך אל תוך נבכי נפשו כדי לגלות מדוע המוזיקה - שהיתה כל חייו - אינה מסבה לו את האושר ושלוות הנפש להם ציפה כנראה יחד עם התהילה. בסוף, כולם יודעים, הוא מצא את אלוהים ונרגע.
זה היה מקסים ומינורי, אינטימי ובאמת מרגש. ככל הנראה, כך צפוי גם בפרקים הבאים שיחשפו לחובב הסקרן סודות מן התעשייה ואמירות ערכיות על מה שחשוב במוזיקה הישראלית בעיני קוטנר, סוג של אלוהים בעצמו.
הדרת ינשופות?
ועכשיו לשאלה אחת, שאינה קשורה ישירות רק למיזם החדש הזה. בין הינשופים לעלילות לואי ת'רו, בין העולם המופלא בתיווכו של דיוויד אטנבורו, לבין הקיבוץ המופלא בתיווכו של מודי בראון, בין שלל הסרטים התיעודיים-אישיים לבין "האלבומים", ערוץ 8 הולך ומתבצר כמעוז תרבות גברי עד מאוד, למרות שכל סקר שהיה עושה היה מגלה לו כי רוב הצרכנים הם צרכניות.זה מתחיל להעיק. האם לא נמצא אפילו אלבום נשי אחד ראוי למיזם של קוטנר? האם אין באמת ינשופה קבועה שיכולה לשבת באולפן ולפטפט קצת על תרבות פעם בשבוע? האם כל זה הוא רק מקרי, או שצריך להלשין למניעת הדרה של לימור לבנת?
