"מצב האומה": חסד מופלא

יש אנשים שיושבים באולימפוס הטלוויזיוני ומחליטים בדיוק, אבל בדיוק מה מותר לנו לראות בבית ומה לא – והם מכירים אותנו היטב ויודעים בדיוק איך אנחנו נראים. אצל כולנו, כך נדמה לאנשים האלה, הרווח בין קו השיער לגבות מצומצם במיוחד, וכיוון שאנחנו נמוכי מצח, אסור לאתגר אותנו, להכעיס אותנו או לדגדג לנו את החומר האפור המועט השוכן בין האוזניים בזמן שאנחנו אמורים לצחוק בין הפרסומות. לרוב, לצערי, אנחנו מסכימים להיכנס לתבנית שיצרו עבורנו.

"מצב האומה". יכולת רפלקסיבית (צילום: טל גבעוני)

אבל פעם בשבוע ורק בעונה מתרחש חסד מופלא ששמו "מצב האומה", ובניגוד גמור לכל החוקים המאפיינים טלוויזיה מסחרית הוא הולך ומשתפר מעונה לעונה. לפיכך נגזר על התוכנית עונש חמור: לעולם לא תראו אותה בפריים טיים, תמיד תגיעו אליה אחרי תפלות כזו או אחרת שריתקה המונים אל המסך – אבל תמיד תצאו ממנה עם קצת יותר חיוכים, עצבים וחומר למחשבה לפני השינה. אם נדמה לכם שיש עוד דבר כזה על המסך, אנא הודיעו לי ואתמכר מייד. ל"מצב האומה" כבר התמכרתי מזמן.

מה שיפה כל כך בדקות שבהן מרשים לנו לראות את ליאור שליין, גורי אלפי, אורנה בנאי והתוספת החדשה – עינב גלילי – לועגים לכל העולם וגם לעצמם, משתטים ומשתלחים, מצחיקים ומשגרים אגרופים לאצטומכא הרכה של הצופה, הוא שגם בערבים פחות מוצלחים, גם אחרי מעידות לכיוון גסות רוח לשמה, הם לא נופלים: יש להם היכולת הטכנית והתבונית להמציא את עצמם מחדש תוך דקה, ולשוב ולהזכיר לנו כמה הם חיוניים וחכמים – ועדיין, תודה לאל, אי אפשר לסתום להם את הפה.

מה היו עושים ב"ארץ נהדרת"

לאולפן הפרוע של שליין יש דווקא חוקים מאוד נוקשים: שמעתם מעינב גלילי רעיון לטיפול בחובבי תג מחיר? חכו חכו, עוד מעט היא תשגר חץ מאוד מדויק לכיוון מפלגת העבודה ובהמשך אפשר יהיה לצחוק קצת על בדואים, אנסטסיה מיכאלי, וגם ערבים ופלסטינים - יחד עם כבוד השר לשעבר ראלב מג'דלה, קורבן התקיפה המימית. בינתיים, הנה הרעיון לחיסול הבריונות הימנית-קיצונית: "אפשר להתגנב אליהם בלילה, להדביק להם עורלות – בבוקר הם קמים, רואים את זה ומתאבדים".

כשגורי אלפי מציע לפנות את השטחים בעזרת מפוח עלים והפואנטה הולכת לאיבוד עד כדי כך שהוא צריך ליפול מן הכסא כדי להצחיק, אורנה בנאי קמה פתאום ממקומה ומציעה להשמיע בשטחים, בקולי קולות ברמקולים, את ניקול ראידמן שרה. בלי שום איפור ואיבזור וכאילו באופן ספונטני לחלוטין היא מרביצה חיקוי מעולה, מושלם לגמרי, של המעושרת המזמרת, מסוג הדברים ש"ארץ נהדרת" היתה מפמפמת בפרומואים עד אינסוף, אבל כאן הם נעשים בנונשלנטיות של אנשי מקצוע שנורא אוהבים את מה שהם עושים – ובצדק גמור.

"כבר חמישה עשר יום שנועם שליט יושב בשבי במפלגת העבודה", אומרת עינב גלילי ומישירה מבט קודר למצלמה. שליין מזכיר לנו שמתוך 145,000 תלמידי כיתה א', רק 58,000 שייכים לחינוך הממלכתי – ומזכיר לחילוניים שהם בדרך להיות מיעוט נרדף, אבל סדרת הדחקות האנטי-חרדיות שבאה בעקבות זה עברה הפעם את גבול הטעם הרע - מפיו של גורי אלפי, שנדרש לקללות כשהבדיחה לא עבדה.

זוועה מענגת

עוד ייחוד של אנשי "מצב האומה" הוא היכולת הרפלקסיבית שלהם: אלפי הסביר מיד שהבדיחה לא עובדת וצריך היה להוסיף את הקללה, וזה בדיוק מסוג הדברים המרנינים שלא תראו במקום אחר. גם כאן, כולם יודעים, יש כותבים וחומרים מוכנים מראש, אבל הרצון והיכולת לאלתר ולקשקש בלי תסריט, בצירוף העובדה שאף אחד לא מסתיר את החומר הכתוב, הופכת את התוכנית לסוג של התרחשות בלתי צפויה, עד שהמבוגר האחראי – שליין – נאלץ להתייחס ל"זוועה שמתרחשת פה".

הזוועה, צריך לומר, מענגת מאוד. המנדט שאנשי התוכנית נטלו לעצמם אט אט, בעיקר משום שאין עליהם מגבלות פריים טיים, הוא לצחוק על ה-כל: שואה ורצח רבין, שמאלנים וימנים, מתנחלים ודתיים, פקאצות ופוליטיקאים מכל הגוונים. גם פרות קדושות יכולות להיות סטייק עסיסי, בהינתן ההזדמנות הנכונה – ואת זו סיפק הפעם מג'אדלה, שעמד באש הקומית הצולבת בגבורה כאילו היה בוז'י הרצוג בכבודו ובעצמו, ואיפשר לגורי אלפי להציע לערבים לשיר את ההמנון כלשונו, רק עם סימני שאלה: "להיות עם חופשי...בארצנו? ארץ ציון – וירושלים?"

מה עוד נותר לי לעשות, כצופה נאמנה של התוכנית הכי אינטליגנטית על המסך, חוץ מאשר להתפלל לשוכני האולימפוס ולבקש מהם – שלא ייגמר לעולם?