"אמילם": חיי משפחה אחת

כשלאה, מורה לספרות ואם לשתי ילדות המתגוררת בירושלים, מגלה להפתעתה שהיא בהריון, היא בוחרת לא לשתף איש במצבה ובהתלבטות אם יש לה רצון וכוח לגדל ילד נוסף. נועה, בתה הבכורה בת השתיים-עשרה, נתונה אף היא בעיצומה של דרמה גדולה: עליה למנוע בכל כוחה את בואם של בני הדודים מפריז, איזי וג'קי, לביקור בארץ.  

"אמילם". זיכרונות כואבים

"אמילם" עוקב אחר התרחשויות בחיי משפחה אחת לאורך שבוע עמוס ורצוף באירועים, שבו מתמודדות האם והבת עם מצבה הבריאותי הרעוע של הסבתא אלזה. בתוך כך נחשף סיפור יחסיה של האם, לאה, עם בן-זוגה, יואל, בנקאי שפוטר מעבודתו ומנסה למצוא את דרכו כעצמאי, ומתעוררים אצל האם והבת סודות וזיכרונות עבר כואבים הקשורים לאובדן.

הילה ארזי-חטאב, ילידת 1979, היא בוגרת תוכנית "רביבים" ללימודי ספרות עברית ומקרא באוניברסיטה העברית, ובוגרת מסלול תסריטאות בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה "סם שפיגל. כיום היא מרצה בתחום בניית "שיעורים למחשבה" מטעם המרכז למצוינות בחינוך; מפתחת חומרי למידה עבור מנהלי בתי ספר במסגרת מכון אבני ראשה; מורה לספרות, קולנוע ותנ"ך בתיכון האקדמיה למוסיקה ולמחול ובבית הספר "מרחבים" לילדים מחוננים; ומנחה סדנאות ומפגשי למידה יוצרת. "אמילם" הוא רומן ראשון פרי עטה.

יום א'

מביטה ברשימה שעל הדלת, בשעון הקיר שמאחר בשש דקות, במסדרון. חמש אמהוֹת משמאלי, שני אבות מימיני. כולנו משורבבי גפיים ומתמתחים בקושי על כיסאות בית הספר הזעירים האלה, הצהובים תמיד. מתקטנים לנו, ממתינים לנזיפות הקצובות של המחנכת רינה.

לוח קיר עמוס חיבורים בנושא ירושלים מולי, ואני חושבת פתאום ששכחתי מנייר הטואלט ומהעגבניות, איך שכחתי מהם שוב פעם. תומר חושב שירושלים היא עיר בירה, אליה חושב שירושלים היא עיר של זהב, ונועה שלךָ חושבת שירושלים היא עיר של שברים וזיכרונות. צריך נייר טואלט, אני חושבת. צריך עגבניות, צריך להתקשר לגילי שתספר שהכול בסדר עם הפתיתים והשניצל והבנות.

ריח עייף ומוכר עולה לאט בחלל המסדרון. אני פונה מלוח הקיר, ואלִי, אבא של רונן, שבדיוק נכנס, אומר: שלום לכולם ושלום לאה. אני מחייכת. אלי שואל מתי כבר תחזור מן הכנס (עוד שישה ימים), מי בתור (אמא של דרור), ומה שלום האוטו שלא הצלחתי להתניע הבוקר (במוסך, לכל הרוחות). אלי טוען שיש יחס כלשהו בין הנסיעות שלךָ לאי-ההתנעה של האוטו, ואני צוחקת. אנחנו נוהגים נימוס ביתי זה בזה. יודעים שמה שלא עושים נועה ורונן עכשיו — הם עושים אותו יחד.

אני מתקשרת הביתה. גילי עונה בצלצול החמישי ואומרת שהכול בסדר. הפתיתים נאכלו, השניצל גם. תמרי מציירת מגפיים וגשם. אני אומרת: יופי. היא ממשיכה: נועה הודיעה שהיא מתעכבת בחוג מכניקה שלה. אני אומרת: יופי, ונזכרת בחדות בה רציתי שהגילי הזאת תגור איתנו אחרי הפעם הראשונה שהחזיקה את אחר הצהריים בבית. שתאכיל אותנו ותשקה ותנגב את הפירורים. שתבדוק שיעורים ותשחק בכל הסבלנות שמגייסים בגיל שש-עשרה עבור עשרים שקלים לשעה.

כן? הדלת של המורה רינה נפערת במתינות ואני נכנסת. אתה לא כאן כדי למיין זרמים של מידע ולהתעלם משפת הגוף המודאגת תמיד. אתה לא כאן כדי לומר: נועה היא נועה. אתה שם, שולח הודעת טקסט: נא לזכור לחייך, לולי. אם צריך תסתכלי בעיניים הזעירות של רינה בלי למצמץ אפילו פעם אחת. יהיה בסדר.

המורה רינה נואמת על אחריות בית הספר וייעוץ, והנה גם ציונים הם מדד למשהו, ואני נזכרת שהילדים קוראים לה מוֹרינה כבר שלוש שנים ברציפות, ומחייכת. המורינה אומרת: אני לפחות לא משועשעת מהמצב, לאה. ראי, צניחה של שנים-עשר אחוזים בתפקוד בשנתיים האחרונות, צריך לשים לב. אני חושבת: חוג? בימי ראשון אין לנועה שום חוג. אני חושבת גם: מי מודד ילדים לפי אחוזים? המורינה נועצת בי את המבט הזה שרונן מחקה לפעמים, ושותקת.

כשאני יוצאת אלִי אומר: עד כדי כך, הא? ואז הוא מוסיף: חכי קצת, אני אסיע אותך. אני מחכה קצת, מתיישבת על כפות הידיים, מזמזמת. חושבת שלנועה אין היום שום חוג, אז איפה היא? איפה, איפה. וגם: צניחה של שנים-עשר אחוזים בתפקוד זה המון. אני מציצה בשעון וחושבת: למה עופר מהמוסך לא התקשר? ואז: למה לא התקשרתָ אליו בעצמךָ? ואז: תתאפסי, תעזבי את האוטו. איפה נועה? כבר חשוך והיא לא בבית.

אני מתקשרת שוב לגילי וחושבת שאולי זה דווקא רעיון לא רע, להצמיד טלפון נייד לילדים בני אחת-עשרה. למרות עניינים של "האח הגדול" וכל מה שיש לךָ נגד זה. כי מקליבלנד, יואל שלי, מהכנס הזה וגם מכל האחרים, האידיאות האלה נשמעות חיוורות קצת. תתקשרו לרונן, קולך מדבר מתוכי בלי שום כעס. הם הרי שם.

אלי יוצא. הוא נראה נזוף בהחלט, אבל פחות מהרגיל. אני אומרת: מספיק בקושי? והוא מחייך. הוא מחייג, וצלילים עקשניים של חוסר מענה מלווים אותנו למכונית. זה סתם שטויות, אני אומרת בקול שלךָ. הם ירדו לגן סאקר. הם מציירים על הקירות במנהרה. הם הלכו לעמק המצלבה לתפוס ראשנים בשלוליות. הם משחקים קלאס מדרגות או כדורגל. הם קוטפים צמחי מרפא סודיים כדי לרקוח שיקוי שיחיה מתים. אלי שותק. העיניים הקטנות של המורינה טורקות אחרינו את דלת המכונית.

שקט.

אני לא חושבת שזה לחץ, רק מין נזיפה הדדית כזאת של שני אנשים שנתפסו כשאין להם שום מושג איפה מסתובבים הילדים שלהם ובאיזה מין איבוד הם ולמה. אני אומרת כאילו לעצמי: נועה נראתה לי דווקא די רגיל. ולא מתקנת: משונה כרגיל. אלי אומר: כן. ונוסע במעגלים הולכים ומתרחבים סביב לבתים הסמוכים שלנו, כמו אדוות בשלולית עכורה.

ילדים לא משוטטים בחוץ. קר, חשוך ואין את מי לשאול. אני רואה שאלי נדרך. צריך להידרך. תידרכי. אני מתקשרת שוב לגילי.

אלי מחפש פתק על המקרר (אין) ואז הודעה בטלפון הביתי (אין) וגם בנייד (אין). במרכז החדר של רונן יש בגדים בערמה ובראשה שני ילקוטים, אחד שלו ואחד של נועה, כמו דובדבנים על עוגת חתונה משונה. אלי אומר: זה פלוס מינוס הבלגן הרגיל, ומוצא את הדרך בתוכו כמו נווט מיומן. הנה. אלי מושיט את דף הקשר הכיתתי ואומר: תתחילי בשרון, אחר כך אֵלֶיהָ ורק אז עדי ותומר.

אני מתקשרת. חושבת על נועה האחראית-להדאיג שלנו, מתעוררת לה הבוקר ונראית עייפה. נועה שמתקרבת לסלון בשקט ומתיישבת לא קרוב מדי ולא רחוק מדי. כמעט מקשיבה, כמעט לידי. כרגיל. הבטתי בה בחטף הזה של תחילת יום, מנסה במקביל לעקוב אחרי מערכת ניתוב השיחות של שחף, הסוכנוּת למטפלים סיעודיים באחריות. נועה אמרה: תלחצי על שתיים, שתיים זה למקרים דחופים. לחצתי. קול רך ומוזיקת רקע עגלגלה. גם היום וגם אצלם השארתי הודעה של בוקר, כמו תפילה קטנה לשלומה של סבתא אלזה.

נועה הביטה בי מניחה את הטלפון במקום, ולרגע הצלחתי לראות בה את הילדה ההיא מאז, כשהרשית לעצמך יום של חופש והתפנית לקחת לגן למטה. זוכר? היו בו מגלשות אדומות וצהובות וכתומות ושתי נדנדות, והיו סולמות והמון הורים (וגם אמא אחת שאמרה לבן שלה: ילדוד, בוא ילדוד), ואתה הסתכלת על הגן וחשבת: אלוהים, אפשר ליפול ולהישבר כאן מכל דבר, ורצת אחרי נועה לפה ולשם, ועלית על המגלשה הצהובה והאדומה ועל הסולמות עלי.,

ועל הנדנדות כדי שתוכל לקפוץ אחריה או לקפוץ תחתיה לפני שתיפול, ונועה לא נפלה רק רצה ורצה ואז עלתה על המגלשה המפותלת, הכתומה, ואתה כבר לא יכולת עוד (כל כך גבוה, כל כך) וידעת שהיא תיפול ושיקרו לה הדברים הכי נוראיים בעולם והיא בטח תשבור את הראש ואז יהיה לה זעזוע מוח ושטף דם פנימי והצטברות של נוזלים ואז היא בטח תהיה צמח שלוש מאות חודשים ואז תמות. בטח. ועצמת את העיניים ואת האוזניים ולא שמת לב אבל גם נשכבת על החול ובאמת-באמת שלא יכולת לזוז עד שנועה לקחה לך את היד ומשכה אותך אחריה, והחזירה אותך הביתה בשלום.

ונועה של הבוקר שתקה מולי. שאלתי: איך ישנת, נועה? (בסדר) מה חלמת, נועה? (כלום) כמה זמן עבר מאז שיכולנו לחרוז שרשראות מהמילים שלה, ארוכות וקצרות, וגם הברות ואותיות. ואיך ככה בגיל אחת-עשרה (נועה של פעם היתה מתקנת: אחת-עשרה וחודשיים ושמונה ימים) היא כל כך אחרת, כאילו הלבישו אותה בערפל והאכילו אותה פיח סמיך כל כך.

אמא, נועה אמרה פתאום, מה יש לך? הסתכלתי בה מתרוממת, הולכת לאט

לחדר ויוצאת ממנו לבושה. מה יש לי? כלום, עניתי, הכול בסדר. התבוננתי: נועה נכנסת למטבח וחוזרת עם שקית אוכל. היא אומרת: להת' אמא, להת' תמרי, מיטיבה את הילקוט על הגב ויוצאת. רונן חיכה לה למטה באדיקות ההיא שלו. הצצתי בה מהחלון, חשבתי: מה יש לי? ואולי הייתי צריכה לשאול: מילא אני, אבל לך, נועה, מה יש לך?

שרון אומר בקול המתחלף תמידית שלו שרונן בטח מתאמן עכשיו כדי להיות מגן שמאלי מחר במשחק מול ו'2, ובטח שהוא מנסה ללמוד עוד הפעם על השברים הדמיוניים בשביל המבחן והכי בטח שהוא בונה את הבית-עץ שלו ושל נועה לנצח שתי נשיקות במצח.

"אמילם", מאת הילה ארזי-חטאב. הוצאת אחוזת בית. 221 עמ'.