הרוב הדומם מאוד

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• הרב של אמסטרדם התנגד לנישואי הומואים - והודח
• אחרי התלונה: "הרב יוסף בצער גדול"
• שיר השירים ושערים: ליגת כדורגל לדתיים וחילונים  
  

הוא באמת רצה לכתוב מייל לגבאים ולרב, והבטיח לעצמו לעשות את זה דבר ראשון על הבוקר. אבל ביום ראשון, כשהגיע לעבודה, פתח את המייל והיו שם כמה הודעות שהיה חייב לקרוא. על חלקן היה חייב לענות, ולאחת – שעסקה בנופש זוגי במחיר ממש מצחיק – עשה פורוורד לאשתו. ואז הוא נשאב לעבודה.

זו לא הפעם הראשונה שהוא כועס. זה קרה גם בחנוכה האחרון, כשהמורה של בתו בת ה-9 הודיעה שהיא ממש מבקשת מאבות לא להגיע למסיבת החנוכה בבית הספר, כי הבנות מכינות הופעה ויהיה לא צנוע אם אבות יגיעו. הוא רתח מזעם. "אני אראה להם מה זה לומר לאבא לא להגיע להצגה של הבת שלו. מה זה הדבר הזה? ממתי יש דברים כאלה אצלנו?"

הוא הבטיח לעצמו ללכת למנהלת כבר למחרת ולהפוך שולחנות, אבל בדיוק הבוס הודיע לו שהכנס בלונדון הוקדם ביומיים והיו לו הרבה דברים לארגן. כשחזר מחו"ל כבר התחילה חופשת החנוכה בבית הספר.

זה גוש קטיף?

לפני חצי שנה בערך הוא כעס כשאחד מהילדים של אחותו, שלומד בישיבה שבה גם הוא למד בצעירותו, והיה אמור להגיע אליהם לארוחת שבת, שאל באדיבות אך בישירות אם חסה או פטרוזיליה יהיו חלק מהארוחה. כשאמר לו שכן, ושלא בטוח שהירקות הנ"ל יהיו מיוצרים בחברה ספציפית שעליה שאל הבחור, הודיע להם האחרון שהוא מצטער אבל כנראה שלא יוכל להגיע.

הוא כמעט צעק על אחותו. "תראי מה את מגדלת בבית. כל מה שאיזה רב מכניס לו לראש הוא אוכל". אחותו, בחורה עם הומור, ענתה בנחת שגם את מה שהרבנים מכניסים לו לראש הוא אוכל רק אם מדובר בתוצרת גוש קטיף, אבל זה לא הצחיק אותו. הוא ביקש ממנה לדעת מה שמו של הרב, והחליט שהוא הולך לדבר עם ראש הישיבה, שהיה פעם גם ראש הישיבה שלו. הוא באמת ניסה להתקשר. בפעם הראשונה היה תפוס, ובפעם השנייה המזכירה אמרה שראש הישיבה בחוץ לארץ ויחזור רק עוד שבוע. אחרי שבוע הוא ניסה להתקשר שוב. היה תפוס.

כמה חודשים קודם הוא כמעט התפלץ כשבאסיפת הורים בגן של בתו בת ה-3, הגננת ביקשה לשלוח את הבנות עם חצאיות ולא עם מכנסיים. "אני לא יכול לסבול את זה", הוא אמר לאשתו כשהגיעו הביתה, "הגן הפך לחרדי ולא סיפרו לנו על זה? כשאת היית בגן מישהו חשב לומר לאמא שלך לא לתת לך ללבוש מכנסיים? הן בנות שלוש, למען השם!"

המכתב לגננת עם העתקים למפקח האזורי ולסגן ראש העיר כבר היה מנוסח לו בראש. הוא כבר ייתן להם בראש ונראה אם גננת כלשהי תעיז בשנים הקרובות לדבר ככה להורים לבנות בגן. הוא אפילו התיישב והקליד את המכתב במחשב. אבל אז, כשרצה להדפיס כמה עותקים, הדיו במדפסת נגמר, ובטלוויזיה בדיוק התחיל פרק בסדרה שהוא אוהב. למחרת הוא ניגש למחשב וגילה שהמכתב לא נשמר.

תהיה שירת נשים?

בתקופה האחרונה הוא כועס יותר ויותר. כששמע על הצוערים שיצאו באמצע הופעה בגלל "שירת נשים" והודחו מקורס הקצינים, הוא נחרד. עוד באותו הרגע רצה לתפוס לשיחת אב-בן את בנו הגדול, שעומד להתחיל קורס קצינים בקרוב, ולהבהיר לו שבושה כזו לא תקרה במשפחה שלנו. "אבא שלך היה בקורס קצינים", תכנן לומר לו בפאתוס, "שמע אישה שרה לא פעם ולא פעמיים, ולמרות זאת נשאר דתי ולא קרה לאמונה שלו כלום". הנאום היה מסודר לתלפיות, כולל

דוגמאות של רבני שכונות וערים שהיו בעברם קצינים, שמעו זמרות שרות ולא זעו מכסאם.

רק חבל שיוני בדיוק לא היה זמין. וכשיוני כן היה זמין, הוא היה בדיוק בשיחת ועידה חשובה. כשזו נגמרה, יוני אמנם היה זמין אבל רק לשתי דקות. אז הוא אמר לו שישמור על עצמו ושאל מתי הוא בא לשבת, וניתק.

הוא כועס לא מעט בזמן האחרון. כועס מאוד. ובכל פעם יש לו תכנון מאוד מדוקדק מה לעשות עם הכעס הזה. כי הרי אי-אפשר להפקיר את השטח לקיצונים. כי אם הרוב הדומם ימשיך לשתוק, לאן נגיע.

• הטור המלא יתפרסם בסוף השבוע בגיליון מוצש, מבית "מקור ראשון".