לא רק קודש: ספרים של חרדים

הריהוט הכי משמעותי בבית חרדי זו הספרייה. על המדפים יושבים אחר כבוד חמישה חומשי תורה, שישה סדרי משנה, אורחות צדיקים, מסילת ישרים, חובת התלמידים, שמירת הלשון, ועוד חברים יקרים במשפחה הענפה של הספרות התורנית.

 עוד בערוץ היהדות - קראו:

• פה ושם בארץ ישראל, עם כיפה בכיס
• קנאה ועוד קינה בבית הרב עובדיה יוסף
• הרב של אמסטרדם התנגד לנישואי הומואים - והודח    
  

אולם, בעוד שמחלקת ספרי קודש עמוסה לעייפה, ספרים שלא עוסקים במה אמר אלוהים למשה בהר סיני כמעט שלא היו. עד לשנים האחרונות.

אין הריון ללא בן זוג

בעשורים האחרונים אפשר לראות יותר ספרות חול חרדית. היא אמנם לא מוצבת בספרייה שבסלון, אבל יש לה מקום על המדפים הפנימים שבבית. ספרו החדש של ד"ר יואל פינקלמן "Strictly Kosher Reading" חוקר את השינוי הספרותי שחל במגזר החרדי, ואיך נראים הז'אנרים המוכרים לנו, כשהם עוברים גיור לחומרה. 

"מצד אחד, האוכלוסייה החרדית מעורה בתרבות החיצונית, ומצד שני, היא  מפחדת ממנה. לכן, האלטרנטיבה הטובה ביותר מבחינתם היא להציג גירסאות חרדיות של אותם ז'אנרים ספרותיים שקיימים בחוץ", מסביר פינקלמן "גם אצל החרדים יש כוחות תרבותיים, שמצד אחד רוצים לשמור על הגבולות שלהם, אבל מצד שני רוצים לקרוא רומנים, ספרי הדרכה, ספרי בישול, ספרי טיולים...

"ספר הדרכה חילוני על הריון, למשל, אינו מתאים להם, כי הוא עוסק לפעמים גם ביחסי מין, סמים בזמן הריון, הריון ללא בן זוג ואלכוהול. בציבור החרדי אומרים 'המידע הזה לא מיועד לציבור שלנו', ולכן יוצרים גירסאות אחרות. אגב, לא תמיד מדובר בגבול חד. כי בספר הדרכה לזוגות, למשל, יכולות להיות עצות דומות לזה שבספר החילוני, רק שבגירסא החרדית יקראו לזה 'השיטה היהודית' - וכך הם בונים תודעה חרדית נבדלת".

לא באנו ליהנות, באנו לחנך

למרות ההשפעה של התרבות החילונית על הספרות החרדית, אחד ההבדלים הבולטים בין בין הגירסה הכללית לזו ה"מגוירת" היא במטרה. הספרות החרדית היא לא פה בשביל ליהנות, היא פה בשביל לחנך.

"כל דבר בציבור הדתי, ובטח בחרדי, הוא הזדמנות לחנך", מסביר פינקלמן, "משפחה חרדית לא תגור ברחוב החצב או הכלנית. השמות של הרחובות יהיו 'חזון איש' ו'רבי יהושע בן לוי', כי אפילו השם של הרחוב צריך לחנך וללמד. החינוך נעשה גם בשעות הפנאי, ובטח שבספרות ילדים. לא ראוי שילד יקרא ספרות מתח שיש בה אלימות, זה פוגע בנפש הילד. אם בעיתון ילדים חרדי מופיע סיפור מתח בהמשכים, למשל פצצה שרוצים לפוצץ, אז יש לנו בחור ישיבה שעוזר למשטרה. הוא יכול לעזור כי הוא למד הרבה גמרא ויש לו ידע והוא חושב בצורה ישרה.

"ההורים החרדים רוצים לתת לילד שלהם משהו שמעודד את הערכים החרדיים, לא מספיק סתם לספר סיפור, לכל דבר צריך להיות מסר. השיטה שלהם היא ליצור אווירה שכולה מתאימה לערכים שלהם, ומכך נובעת הבדלנות התרבותית שלהם. כל דבר, לפני שהוא מגיע לילדים, עובר בדיקה".

למרות השאיפה החינוכית הבלתי-נלאית, לסופרים החרדים יש דילמה בין קידום הערכים לבין הרצון לייצר סיפור מעניין. מחד גיסא הם מבקשים להציג את הילד הטוב שמוותר כשצריך ומקיים מצוות, ושבזכות זה קורים לו דברים טובים. מאידך גיסא, הם מבינים שזה צריך להיות משכנע.

יש אפילו ביקורת

אבל מעבר לסיפורי הילדים, השינויים המשמעותיים והמעניינים יותר מתרחשים בספרים למבוגרים. כמו כל סופר, גם כותבים חרדים רוצים לגעת בנקודה הפנימית של האדם, להביע משהו עמוק, הם רוצים לעלות לדיון נושאים ציבורים, רוצים להציף בעיות, ולבקר את החברה.

"רק בשנים האחרונות, ודווקא בספרות נשים, יש יותר מוכנות לביקורת פנימית", מעיד פינקלמן, "הם כבר לא מציגות את הגבר היהודי המושלם. לאט-לאט התחילו להופיע דמויות כמו אבא שמזלזל בילדים שלו, לא מטפל בהם כמו שצריך, או כזה שמנסה לדחוף את הבן שלו ללכת לישיבה הכי מוצלחת, למרות שהיא לא מתאימה לו.

"לפני ארבע שנים יצא בארצות הברית ספר של אישה חסידית מברוקלין בשם 'להיות בשקט', שעוסק בפגיעה מינית בילדה קטנה, שבסוף מתאבדת. הסיפור הוא מנקודת מבטה של חברתהּ, שיודעת על הפגיעה ובהתחלה מסתירה את זה, וכשהיא מנסה לספר אף אחד לא מאמין לה. סופרת אחרת באנגליה כתבה על תופעת ה'שבבניקים', שהם נוער השוליים של החברה החרדית, והיא הציגה אותם כאנשים שסבלו מבעיות בחברה החרדית, היא מציגה אותם באופן שאפשר להזדהות איתם, וזה מפתיע כי לא התייחסו אליהם ככה עד לפני כמה שנים".

לדברי פינקלמן, בארץ יש סופרת מבני ברק, מלכה שפס שמה, שהיא פרופסור למתמטיקה והתחילה לכתוב רומנים לנשים בתחילת שנות ה-90. היא כתבה על נשים שמעדיפות גבר עם קריירה על פני אברך שלומד תורה, ואף אחד לא הסכים לפרסם את זה. זה נחשב זול. 

"בסופו של דבר היא הצליחה לשכנע מוציא לאור אחד, ומאז אנחנו רואים זרימה של כתיבה נשית שמתעסקת בחיי היומיום, חיי המשפחה, השכונה החרדית ומעלה לרוב ביקרות מרומזת ולפעמים אפילו מפורשת", מספר פינקלמן. "הן הרחיבו את גבולות הביקורת הפנימית. ואנחנו מוצאים אצלן למשל ביקורת על הלחץ האינטנסיבי בנושא של שידוכים.

"לפני כמה חודשים התפרסם בעיתון החרדי לנשים 'בינה' טור של אישה שסיפרה שבתקופת השידוכים הציעו לה בחור ישיבה, ובבירורים ראשוניים שמעו דברים טובים. היא הסכימה להתחתן ושלושה שבועות אחרי היא גילתה שהוא סובל מבעיות פסיכיאטריות קשות. הטור שלה למעשה מבקר את שיטת השידוכים, שגורמת לאנשים שלא מכירים זה את זו להתחתן, כשהמידע שיש להם האחד על השנייה, ולהפך".

קר שם בחוץ

למרות התעוזה החדשה, גם כשהיא מבקרת, הספרות החרדית הפופולרית עושה את זה בשיטת "אל תבקר את עצמך לפני תבקר את חברך".

"אף אחד לא אוהב ביקרות פנימית", ממשיך פינקלמן, "ובחברה שמרגישה מאוימת כמו החברה החרדית, ביקורת פנימית עוד יותר מפחידה שכן השיטה החינוכית מתבססת על כך שבמובלעה שלנו הכי טוב ובחוץ מפחיד. כשמישהו מעז לומר ש'אצלנו לא מושלם' זה מאיים

"לכן, כותבים חרדים פיתחו צורת ביקרות כזו שבעצם שומרת על הערכים שלהם. פעמים רבות התופעה הרעה מוצגת כהשפעה חיצונית. אם מדברים על עלייה באחוזי הגרושים בציבור החרדי, זה נובע מכך שיש חרדים שאימצו את הערכים של החברה הכללית, שבה האני עומד במרכז והוא פחות מוכן לתת. רואים את זה גם בדיון של הציבור החרדי על 'הדרת נשים'. הם קודם כל אומרים שהתקשורת החילונית רודפת אותם, ורק בפיסקה החמישית הם יכתבו שאיך קרה שקבוצות שוליים מכתיבות להם את סדר היום".

דרך נוספת להתמודד עם ביקורת היא הצגת הכישלונות של הציבור החרדי בכך שהקהילה לא שומעת בקולם של הרבנים: הרבנים אמרו לא להתחבר לאינטרנט, התעלמנו מדבריהם, ולכן יש לנו בעיות.

בעיתון משפחתי חרדי בארצות הברית עסקו בנושא השבבניקים, ועשו את זה בצורה מתוחכמת ששומרת על ההיררכיה. בגיליון הזה הרבנים

והמחנכים הוצגו כבעלי הסמכות, וההורים כמי שצריך לחנך אותו.

כמעט כל המאמרים היו פרי עטם של רבנים ומחנכים שמספרים להורים איך לגדל את הילדים שלהם. שני מאמרים בלבד נכתבו על-ידי הורים. הראשון, אמא שסיפרה בעיקר כמה היא בוכה ואומרת תהילים, ומאשימה את עצמה, כשהרעיון הוא לחזק את תחושת הטרגדיה. השני, הופיע בסוף הגיליון מאת אבא שכותב שהוא מקבל על עצמו את כל העצות שנתנו הרבנים. הביקורת הנוקבת נשמרה במסגרת של הירככיה הפנימית".

אבל גם במקרה של הציבור החרדי, שנראה שמרן ובדלן, פינקלמן גילה שיש דברים שהם מוכנים להתגמש בשבילהם. "הכי הופתעתי כשגיליתי עד כמה כוחות השוק שולטים גם שם", הוא מודה, "אם הם ירוויחו, הם מוכנים למתוח את החבל עוד קצת".