חרדים לצה"ל? הפכו אותו לצבא מקצועי

מעשה בשר בריאות בממשלה דמוקרטית, איש ישר, רגיש והגון, שיש לו תקציב מוגבל, והוא נקלע להכרעה גורלית: האם לקנות מכונות דיאליזה ולהציל ממוות מאה חולי כליה, או להשקיע את תקציבו הדל בקניית תרופה נדירה, ולהציל מאה חולי סרטן. השר לא יודע את נפשו, כי אם יחייה את חולי הכליות, ימית את חולי הסרטן, אם יעדיף את חולי הסרטן יגזור מוות על חולי הכליה. מה יעשה? הנסיון הפוליטי מלמד שאם השר שלנו חי במדינה דמוקרטית, נניח בישראל, הוא לא יהיה מסוגל לקבל הכרעה טרגית שכזאת. סביר להניח שהשר יערפל את מעשיו, יקים ועדה, ימשוך זמן, יחפש פשרה, עד שבסופו של יום יביא למותם של 200 חולי כליה וסרטן גם יחד.

עוד בערוץ הדעות  של ynet:

זכותה של ר' לשתוק / כינרת ראשי

הפריימריז של מבקר המדינה / חיים משגב

ההכרעה על גיוס בחורי ישיבה לצה"ל היא דילמה טרגית מהסוג הזה, שכבר 63 שנים מונחת לפתחה של החברה הישראלית. גם אנחנו, כמו אותו שר בריאות הגון, פוסחים על הסעיפים, ומפסידים מכאן ומכאן. שני עניינים לא פתורים יש לנו עם הציבור החרדי. ראשית, השירות בצבא. אנחנו משרתים בצה"ל בגיוס חובה, והם לא. שנית, אנחנו עובדים, מפרנסים את עצמנו ואותם, והם לא. איך הגענו למצב הזה?

עם קום המדינה באו החרדים להנהגה וביקשו לפטור אותם משירות צבאי. מנהיגי המדינה חששו מזעם הרחוב, והציעו פשרה: החרדים לא יקבלו פטור. הם יקבלו רק דחיית שירות זמנית. בהגיע הנער החרדי לגיל 18, הוא יתייצב בלשכת גיוס ויתחייב לשבת בישיבה וללמוד. על סמך התחייבות להישאר בישיבה הוא יקבל דחיית שירות לשנה. בסיומה של כל שנה, יחזור התהליך על עצמו, והנער החרדי שכבר יהיה לגבר, יקבל דחייה לעוד ועוד שנים בלי כל הגבלה. וכך, ממש כמו אותו שר בריאות הגון, יצרו מנהיגי העבר שלנו מצב שבו החרדים אינם משרתים, אבל גם לעבוד לא יכולים, משום שהם חייבים להישאר בישיבה. התוצאה הייתה שאיבדנו אותם גם כחיילים וגם כעובדים.

את המצב הזה בא חוק טל לתקן. הוא ניסה ליצור מנגנון שייאפשר לחרדים ללכת לשנת הכרעה שבמהלכה יוכלו לעבוד, ובסופה יבדקו את האפשרות להתגייס לצבא. במבחן התוצאה, החוק נכשל. מעט מדי חרדים הגיעו לעבודה או לצבא. היום אחרי שנים רבות של דחייה וערפול, הגיע אולי הזמן להישיר מבט אל האפשרויות הריאליות ולוותר על הבלתי אפשרי. בואו נבחן: נניח שנכריז על כפיית שירות צבאי על החרדים. אפשר לגייס בכוח? אולי אחד או שניים, לא קבוצה גדולה. החרדים רואים בצבא מוסד חילוני שיגרום לבניהם להתפקר. ראו מה קרה בתקרית המפורסמת של שירת נשים. לו היו כופים על החרדים לשרת בצבא, היינו נאלצים לכפות עליהם גם את אובדן אמונתם. אנחנו רוצים להעביר אנשים על דתם בכוח?

מדיניות גיוס הומניסטית

מצד שני, כדי להכיל את החרדים, ולאפשר להם לקיים את מצוות דתם כראוי, צריך הצבא לוותר על עקרונות חשובים לו. שוויון נשים למשל. גיוס בכפייה של חרדים יכניס את הצבא והחרדים לקונפליקט אדיר ולסתירות פנימיות. מעבר לכך אני לא מכיר ממשלה ישראלית שתגייס אותם בכוח, וטוב שכך. נשארה האפשרות השנייה. לפטור את החרדים רשמית משירות צבאי (דבר שקרה מזמן בפועל) ולהרוויח אותם בשוק העבודה. 

ואולי הפתרון נמצא בכלל מחוץ לקופסה. הזעם החילוני נגד מה שנתפש כהשתמטות החרדים מבוסס על המיתוס שעליו גדלנו כולנו כי צה"ל הוא צבא העם. אבל השנים חלפו, וחל כרסום במושג החשוב הזה. חרדים, וגם לא מעט חילונים, כבר לא מתגייסים. בפועל הפך צה"ל מזמן לצבא חצי העם. זו אולי עובדה לא נעימה, אבל בסך הכול מדובר בתהליך טבעי. מדינה דמוקרטית ליברלית וצבא העם הם מושגים מנוגדים זה לזה. מימוש עצמי, אינדווידואליזם והומניזם, אינן מילים נרדפות לשירות חובה בצבא. יש מתח גובר בין הערכים האלו.

האם לא נכון יותר במצב הזה לעבור בהדרגיות לצבא מקצועי? אני אומר בהדרגתיות כי אני מודע לכך שישראל במצבה זקוקה לצבא חזק שיגן עליה, אבל האם צבא מקצועי של אנשים שבוחרים בשירות הצבאי כקריירה ומתוגמלים בהתאם, לא יהיה טוב יותר? האם מישהו בכלל בדק את האופציה הזו ברצינות?

במקום להפגין בעד גיוס בכפייה של החרדים, צעד לא הומני ולא ריאלי, הייתי מציע לאנשי המחאה לדרוש להעלות מחדש לסדר היום את עצם חובת הגיוס לצה"ל. השנים שחלפו, הערכים שהשתנו, והעובדה שצה"ל הפך בפועל לצבא חצי העם, מחייבת את כולנו לבדוק אם מדיניות גיוס אחרת, ליברלית, הומניסטית יותר לא מתאימה לנו יותר היום.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il