הפתעה בצלחת: הייתם אוכלים כלב לארוחת ערב?

דמיינו שאתם מוזמנים לארוחת ערב יוקרתית, ומוגשת לכם מנת בשר מצוינת. אתם מתעניינים במרכיבי המנה והמארחים מספרים לכם שהיא עשויה מבשר גולדן רטריוור. איך תגיבו? תמשיכו לאכול?

עוד בערוץ בעלי חיים ב-ynet:

סביר להניח, שלפחות במידה מסוימת תחושו אי נוחות או גועל מהעובדה שאתם אוכלים בשר כלב. סיטואציה מדומיינת זו מהווה את נקודת המוצא של הפסיכולוגית החברתית מלאני ג'וי, מחברת הספר "למה אנחנו אוהבים כלבים, אוכלים חזירים ולובשים פרות", המנסה לבחון מדוע אנו מגיבים באופן שונה כל כך לאכילת בשר חיה זו או אחרת (פרה בהשוואה לכלב, למשל).

אם אנחנו אוהבים ומשחקים איתם - אז הם אינם ברי אכילה? 

נאהב אותם או נאכל אותם?

ההבדל בתגובות לאכילת בשר שמקורו בבעלי חיים שונים נובע, לטענתה, מהתפיסות שגיבשנו לגבי בעלי חיים שונים. בעבור רבים מאיתנו, מערכת היחסים שאנו מנהלים עם כלבים דומה למדי למערכת היחסים שאנו מנהלים עם בני אדם, ויחסים אלה נבדלים מהיחס המופגן כלפי בעלי חיים אחרים.

אנו מעניקים לכלבים שמות, מברכים אותם לשלום בצאתנו מהבית ובשובנו אליו וחולקים איתם את יצוענו. אנחנו גם משחקים איתם, קונים להם מתנות, נושאים תמונות שלהם בארנק ומשלמים במיטב כספנו על הטיפול הרפואי בהם. כשהם מתים – אנחנו קוברים אותם. הם גורמים לנו לצחוק או לבכות. הם החברים שלנו, הם המשפחה שלנו, ואנחנו אוהבים אותם.

היחס השונה שאנו מעניקים לפרות ולכלבים אינו נובע מכך שהם נבדלים זה מזה באופן משמעותי, שכן גם לפרות, כמו לכלבים, יש רגשות, העדפות ותודעה. היחס השונה נובע מהאופן השונה שבו אנחנו תופסים פרות וכלבים. אנחנו מסווגים חיות באופן קטגורי – חיית בר, חיית משק, חיית מחמד, מזיק וכו'.

הסיווג הזה מכתיב כיצד נתייחס לחיה – נצוד אותה, נברח ממנה, נאכל אותה, נאהב אותה או נדביר אותה. אף על פי שחלק מהקטגוריות אינן סותרות זו את זו, ג'וי טוענת שכאשר מדובר בתזונה, החלוקה היא ברורה: בעל חיים מסוים מסווג כ"מזון" או כ"לא מזון".

כאשר בשרו של בעל חיים שמסווג כ"לא למאכל" מוגש לנו למאכל, אנחנו מדמיינים, באופן אוטומטי, את בעל החיים החי, וכתוצאה מכך נוטים לחוש אי נוחות ואף גועל, ובמקרים רבים להימנע או להסתייג מאכילתו.

זה עוף או תרנגולת? (צילום: shutterstock)

לא לחשוב מהיכן הבשר הגיע

אם נחזור לארוחת הערב המדומיינת, לשמע האזכור של הגולדן רטריוור נעלה במוחנו דימוי של הכלב מכשכש בזנבו או רץ אחרי כדור, דימוי שיוצר אמפתיה כלפיו ובהתאמה – רתיעה מאכילתו. לעומת זאת, אם יספרו לנו שהבשר הוא בשר בקר, כלל לא תעלה בעיני רוחנו תמונה של בעל החיים החי. כל מה שנראה ונחשוב עליו הוא "בשר", ונתרכז בטעם, בניחוח ובמרקם.

ג'וי מכנה זאת "החוליה החסרה". כולנו יודעים, כמובן, שבשר בקר מקורו בבעל חיים חי, אך כאשר אנחנו אוכלים בשר בקר אנחנו נוטים שלא לחשוב על מקורו החי. זו גם הסיבה שבגללה רובנו מעדיפים לאכול בשר שסימני החיה (כגון העיניים ואף הראש כולו) הוסרו ממנו.

מנגנון הסיווג הזה הוא מעגלי. לא רק שאמונותינו מכתיבות את מעשינו ("זו חיית מאכל, ולכן אנחנו אוכלים אותה") אלא גם מעשינו מצדיקים את אמונותינו ("אנחנו אוכלים חיה זו, ולכן זו חיית מאכל"). באמצעות הדגמת תפריטים מרחבי העולם, שבמקומות השונים מהמקום שבו הורכבו מעוררים רתיעה ואף גועל, מראה ג'וי שהעדפות מזון נרכשות בהתאם למסגרת התרבות שבה גדלנו.

כאשר מדובר בבעלי חיים שאכילתם מקובלת במסגרת תרבות מסוימת, נוצרת כלפיהם אדישות, שמטרתה ליישב בין העובדה שאכפת לנו מבעלי חיים ושאנחנו לא רוצים שהם יסבלו לבין העובדה שאנחנו רוצים לאכול אותם.

יש סיבה לאופטימיות?

חלקו העיקרי של הספר מוקדש לשאלה מדוע אנחנו אוכלים בשר. ג'וי טובעת את המושג "קרניזם" (Carnism, מלשון Carnal=בשרי), שאותו היא מגדירה כאידיאולוגיה שמצדיקה אכילת חיות. זוהי למעשה תרומתו התיאורטית החשובה ביותר של הספר.

דווקא משום שזו האידיאולוגיה השלטת בחברה שלנו בכל האמור ליחס לבעלי חיים ולסוגיית אכילת בשרם, הקרניזם, כדרכן של אידיאולוגיות דומיננטיות אחרות, כלל אינו נתפס כאידיאולוגיה. ג'וי מפנה את הזרקור למה שרובנו תופסים כמובן מאליו ובשל כך לא מבחינים בו ולא נותנים עליו את הדעת.

הבחירה לאכול בשר נתפסת כברירת המחדל התרבותית ולא כבחירה אקטיבית, בניגוד לצמחונות, שהיא אידיאולוגיית הנגד. לפיכך, יש אפוא חשיבות רבה לעצם טביעת המושג. בעצם טביעת המושג גורמת ג'וי לתופעה להיראות, דבר המאפשר להתייחס אליה גם באופן ביקורתי.

למרות שהקרניזם מושרש באופן כה עמוק בתרבות שלנו, ג'וי מסיימת את ספרה בנימה אופטימית. היא מאמינה שהמערכת הקרניסטית תקרוס בסופו של דבר. למעשה, לאור התפתחויות תרבותיות שונות בתקופה האחרונה (המודעות הגוברת למשבר האקולוגי וליתרונותיה הבריאותיים של תזונה צמחית וכן הדאגה הגוברת לרווחת חיות משק, לדוגמה), היא מאמינה שהתנאים לכך כבר בשלו.  

ד"ר נעמה הראל, מרצה באוניברסיטת "אמורי" באטלנטה, המתמחה בייצוג בעלי חיים בספרות

"Why We Love Dogs, Eat Pigs and Wear Cows: An Introduction to Carnism" מאת Melanie Joy. הוצאת "Conari Press".

• הביקורת המלאה התפרסמה בגליון 44 של כתב העת "חיות וחברה"

• עוד מאמרים ודעות במדור "חיות וחברה"