אפשר למות מקור פה
"נשאר עוד אוכל, האנשים סביבנו קוראים לעוד אנשים או לוקחים עבורם צלחת. הפליטים ומחוסרי הדיור מצטופפים מתחת למגלשות בגן המשחקים מפני הגשם, הם שלושה או ארבעה מתחת למגלשה צרה אחת והגשם אם יתחיל בטוח ימצא דרכו אליהם". נחוצים מתנדבים, מעילים ושמיכות לפליטים בתל אביב
במוצ"ש בערב הלכתי עם ע', חברה לשבת במסעדת מזרונים וחיוכים, "24 רופי", בה אפשר להימרח בכייף ולהסתכל על טיפות הגשם שבחוץ כשבפנים חמים ונעים.
דיברנו על הגשמה עצמית. ע' אמרה שבלי עבודה שהיא גם פרנסה וכסף לתחזוק עצמי, היא לא יכולה להגשים את עצמה. אני קצת הסכמתי איתה, אבל גם ניסיתי להסביר לה שיש עוד דרכים להגשים את עצמך, את אמונותיך ואת דעותיך. היא לא לגמרי ירדה לסוף דעתי. שצריך להסתכל על מה שיש ולא על מה שאין.
באותו לילה ידעתי שאוספים אוכל מהמסעדה הזאת בה התפנקנו בדיוק, ושאלתי אותה אם איכפת לה שרגע לפני שנחזור הביתה, נעזור באיסוף האוכל וחלוקתו בגן לפליטים והומלסים באזור התחנה המרכזית. ע' כמובן הסכימה.
קצת אחרי חצות פגשנו כמה אנשים טובים שהעבירו את האוכל מהמסעדה לכלי פשוטים מפלסטיק. נכנסו לרכב ועשינו את דרכנו יחד איתם אל התחנה המרכזית. הוצאנו את הכלים עם האוכל והנחנו על הספסלים. עד מהרה אנשים רבים התקרבו וביקשו מהאוכל.
גם הם רוצים צלחת
האורז נגמר די מהר ושאר האוכל כבר התקרר, אבל הם המשיכו להגיע ובחיוך מבויש להסתכל על האוכל ובכך לרמוז לנו שגם הם רוצים צלחת. את חלק מהאנשים ששותפים לחלוקה הם כבר מכירים. בזמן שהם
דיברו בערבית עם בר שהנהיגה את חלוקת האוכל באותו ערב, חשבתי איך זה יכול להיות שלמדתי ארבע שנים ערבית וכל מה שאני יודעת זה לספור עד עשר.
קפאנו מקור, אבל ידענו שבקרוב נכנס לאוטו ונפעיל מזגן בפול וליום, פריבילגיה שהיא בגדר חלום תענוגות עבור הפליטים סביבנו שבקושי יש להם מעיל או שמיכה שתגן עליהם מהקור העז.
הומלס ישראלי נעמד מול הכלי עם נזיד העדשים וחוזר על אותה מילה: "קר..קר..", אנחנו מוזגים לו מרק לתוך כוס פלסטיק והוא נעלם לתוך אפלת הגן. נשאר עוד אוכל, האנשים סביבנו קוראים לעוד אנשים או לוקחים עבורם צלחת. גם אנחנו ממלאים צלחות והולכים אחריהם. הפליטים ומחוסרי הדיור מצטופפים מתחת למגלשות בגן המשחקים מפני הגשם, הם שלושה או ארבעה מתחת למגלשה צרה אחת והגשם אם יתחיל בטוח ימצא דרכו אליהם.
המשכנו לדבר איתם, אם מי שאפשר לדבר באנגלית, בחצי אוזן ניסיתי להבין על מה היא מדברת איתם בערבית עד שגם היא עברה לאנגלית. הם שאלו איפה אפשר ללמוד עברית ודיברו על מסמכים וויזות, ובעיקר על איך ואיפה אפשר למצוא עבודה.
אחד מהם סיפר שבסודן, הארץ ממנה הגיע, הוא היה מכונאי, (היום הוא אוסף בקבוקים כדי לקבל עליהם חצאי שקלים ולקנות בעזרתם ספר ללימוד עברית). קוראים לו נ’ והוא בן 23, הוא רוצה להרוויח כסף כדי לשלוח לאחותו כדי שתלמד באוניברסיטה וגם לאימו כדי שיום אחד תוכל לצאת לפנסיה, אינשללה. אין ספק שנ' רוצה לעבוד ולעזור למשפחתו, אבל ברור לי לגמרי שהוא לא פה "רק" בשביל להעביר כסף למשפחתו.
הוא מחייך ושמח, בכלל לא מרחם על עצמו, מספר שהוא רוצה להכיר אנשים ישראליים, (אולי אפילו חברה), שיש לו מה להציע ומה ללמד וגם לאחרים מה ללמד אותו. הוא סקרן לגבי ישראל, התרבות, האנשים, איך דברים מתנהלים פה.. הוא בטוח שפה הרבה יותר טוב מסודן. קצת לפני שאנחנו הולכים, ווילי ניגש אלי, גם הוא מסודן ואני בטוחה שווילי זה לא השם שלו, אבל אמר אמר, וכנראה שזה השם שלו כאן. ווילי הוא יותר ותיק, הוא אפילו יודע קצת מילים בעברית. הוא מספר שבסודן לא היו עוזרים לאנשים כמו שאנחנו עוזרים. בעיניהם ישראל היא באמת הארץ הטובה.
הוא לוחץ לי את היד בהערכה כמה פעמים לפני שנותן לי ללכת. אני לוקחת את מספרי הטלפון שלו ושל נ’, שאוכל להתקשר אליהם כשאבוא לחלק מזון בפעם הבאה, גם למקרה שאשמע על מישהו שמחפש עובדים. החברה ואני חוזרות למזגן באוטו, מתפנקות עליו. עדין בשוק, לא אומרות מילה. רק אחרי שיצאנו לאיילון היא אומרת לי שעכשיו היא מעריכה יותר את מה שיש לה, שהיא לא מבינה אין זלזלה בכך בערך שעה לפני.
מפוצצת באדנרלין של עשייה אני לא מצליחה להירדם למרות שהשעה 3 בלילה ויש לי רק 4 שעות לישון, אני חושבת על אותם אנשים שפגשתי שבטח לא מצליחים לישון עכשיו בגלל הקור. בבוקר קמתי לתוך בית מחומם, אוכלת ארוחת בוקר ותוך כדי מספרת בצ'אט לחבר על חלוקת המזון לפליטים באזור התחנה המרכזית. הוא אומר שזה מנוגד לדעותיו הפוליטיות ואני חושבת לעצמי איך הפוליטיקה נכנסת גם לכאן, למקום של אנושיות נטו.
אני לא אחכה לממשלה ש"תטפל" בנושא
אני מגיבה ואומרת שאנשים זה אנשים ולא משנה מאיפה הם באים, מה צבע עורם או באיזה שפה הם מדברים. אם קר להם והם רעבים ויש לי משהו לעשות בנידון, אני לא אחכה לממשלה ש"תטפל" בנושא כי זה פשוט לא יקרה. כי איך שהממשלה שלנו מתנהלת, אולי בקיץ הם יזכרו להביא להם שמיכות שיגנו עליהם מהקור, בעצם גם זה לא - הם יגרשו אותם וכשיחזרו לארצם ירדפו אותם שם על כך שהיגרו לישראל (- כך נ’ מספר לי).
יומיים לאחר מכן האוטו עושה רעשים לא מובנים ואני נאלצת ללכת למוסך. על הדרך אני מתקשרת לנ’, מציעה לו לבוא איתי, אולי נמצא לו שם עבודה. למזלי מנהל המוסך מכיר במצוקתו של נ’, גם הוא לא ידע עברית והיה עולה חדש. בעל המוסך לא מדבר אנגלית ונ’ מדבר רק אנגלית וערבית. בכל זאת בעל המוסך נותן לו עבודה זמנית, לראות איך יסתדרו ביניהם. יש אנשים טובים בארץ הזאת, שוב הארץ הופכת טובה בעיניי.
אני נזכרת בתקופה בה טיילתי ולא רציתי לחזור ארצה. הייתי אז בניו זילנד וחיפשתי עבודה, לא הייתה לי ויזת עבודה כמובן, אז הדבר לא היה פשוט בכלל. הסתובבתי מובטלת ומבולבלת, עד שמשפחה ניו זילנדית אימצה אותי ונתנה לי לעבוד בכרמים שלהם. התרגשתי, הערכתי וגם כשקפאו לי כפות הידיים בקטיף הענבים, שמחתי על עבודתי ועל ההזדמנות שניתנה לי. עכשיו הגיע זמני לתת בחזרה.
ישבנו ושתינו יחד סחלב. נ’ התלהב מהסחלב החם שהזכיר לו בטעמו את הבית. ואני חשבתי כמה קל לעשות טוב לאנשים בעשרה שקלים לסחלב, עשרה שקלים שוודאי הייתי מבזבזת כל כך בקלות על משהו שטותי אחר.
אני מחזירה את נ’ "הביתה" - לגן לוינסקי. הוא לא מפסיק להודות לי על שהפגשתי בינו לבין בעל המוסך. אני מנסה להסביר לו שבכל מקרה הייתי צריכה ללכת למוסך ושלא עשיתי הרבה, אבל בשבילו זה המון. הוא מצא עבודה - אם יסתדר. למרות הסימן השאלה הגדול אם אכן יעסיק אותו בעל המוסך, נ’ לא מפסיק לחייך.
לראות את המציאות דרך עיניים מפוכחות יותר
כמה ימים אני לא באה לחלק מזון, חולה בבית מתחת לשתי שמיכות פוך, שמיכת פליז ורדיאטור שלא נח לרגע. אני מבריאה בזכות החום של השמיכות, הרדיאטור והגג שלראשי, ושבוע לאחר מכן אני חוזרת לגן לוינסקי לחלק אוכל.
קצת לפני שמסיימים ואורזים את הקופסאות הריקות אני שואלת את אחד המארגנים של החלוקה - איך השפיע עליך ההשתתפות בחלוקת המזון והמפגש עם פליטים והומלסים? רועי עונה: "לעומק...תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות משהו כזה.. אבל פשוט לא ידעתי שאני מסוגל... שזה כאן.. אבל יותר מזה, כל פעם שאני מגיע לשם, וחוזר הביתה למיטה החמה שלי, אני לומד לראות את המציאות דרך עיניים מפוכחות יותר.. הלב שלי נפתח כמו שהוא מעולם לא נפתח. זה מעורר כל כך הרבה שאלות פנימיות, שתמיד מתעלמים מהם.. ועכשיו כבר אי אפשר. אין תשובות, אבל שאלות כמו - עד כמה הבעיה שלהם היא הבעיה שלי? מה צודק לעשות? כולנו נאבקים להישרדות, גם מי שאינו פליט... זה מאבק פנימי בין יכולת לתת ורצון לתת.. זה נפלא... כי האדישות שלי נמחקה, בהרבה תחומים. אני הרבה יותר אוהב את זה ככה".
בר, מתנדבת נוספת ואני מחייכות בהזדהות, אכן חוויה מיוחדת ומאירת עיניים. נ’ מספר לי שבלילה אחד אדם קפא למוות פה בגן. אני לא יודעת איך להגיב וממשיכה להבטיח שאבוא לחלק אוכל.
- למעוניינים לעזור בחלוקת האוכל ניתן לפנות לרועי 0528855005 או במייל geata@acropolis.org . חלוקת האוכל נעשית בשיתוף עם מסעדת "24 רופי", ג.א.ה – קבוצה אקולוגית אקטיבית , מבית "אקרופוליס החדשה".
- ארגונים ונוספים המסייעים לפליטים:
- א.ס.ף
– ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מפלט בישראל, בטלפון: 0722513838 או מייל: assafarid@gmail.com
A.R.D.C – המרכז לקידום פליטים אפריקאים בטלפון: 03-6391416 או מייל: info@ardc-israel.org .
- "בגוף ראשון"- מדור המאפשר למתנדבים לספר בעצמם על פעילותם והמקום בו הם מתנדבים. חומרים ותמונות ניתן לשלוח ל - shlomit-sh@y-i.co.il ולציין בנושא - עבור מדור "בגוף ראשון". הפרסום בהתאם לשיקולי המערכת.
- לעדויות נוספות של מתנדבים לחצו כאן .
- עמותת "רוח טובה
" מחברת כל השנה בין אנשים הרוצים להתנדב וארגונים הזקוקים לעזרת מתנדבים. העמותה מתאימה התנדבות לפי תחומי עניין, שעות נוחות ואיזור מגורים. הכנסו
או התקשרו ל 9093*.