עברי לידר בהופעה: לרקוד עם דמעות בעיניים
הזמר עברי לידר ציין 15 שנה לאלבומו הראשון "מלטף ומשקר" בהופעה חגיגית ומלאת רגש. מול קהל חם הוא הפליג בנוסטלגיה אל הימים ההם והצליח לשחזר במדויק את התחושות הראשוניות, למרות השנים שעברו. היה מלטף ומרגש
חורף 1997, אני אז חייל בחיתוליו וברדיו מתנגן ללא הפסק השיר "תמיד אהבה". שמעתי אותו בשמירות, בשעת ת"ש ובחופשות סוף השבוע, אבל תמיד פספסתי את שם המבצע. זה לא היה דומה לאף זמר מוכר או לאף סאונד ששמעתי. עד שבמוצאי שבת אחת, רגע לפני שחזרתי לבסיס, שמעתי את שדרנית גלגלצ מכריזה שמדובר בעברי לידר. שם קצת מוזר, חשבתי לעצמי, אבל עם שם כזה ושיר כזה, כדאי לי להתחיל לשנן.
15 שנה חלפו ולידר כבר הספיק להוציא חמישה אלבומי סולו, וגם אני כבר לא חייל. אמש (ה') הוא ציין את המאורע בהופעה חגיגית (ראשונה מבין שלוש, כשהשתיים הבאות היום ומחר) במועדון התיאטרון הלא גדול במיוחד ביפו. על במה נקיה מתפאורה, מסכים או תאורה, עם חמישה נגנים בלבד, הוא עלה וביצע את כל שירי האלבום בסדר מופתי.
נדמה היה שלידר רוצה לחזור למקום ההוא. "כשתעבור לי הצמרמורת אגיד לכם כמה אני מתרגש", הוא סיפר לקהל אחרי שפתח את המופע עם השיר "כמה כוכב", "מוזר לחשוב שעברו כל כך הרבה שנים אבל אני זוכר כל רגע". והוא זוכר, הו כמה שהוא זוכר.
ללא עיבודים גרנדיוזים, הפקה עדכנית או המחשב שמלווה אותו בשנים האחרונות הוא ביצע שיר אחר שיר מאותו אלבום מצוין. אליו הצטרף יועד נבו, מי שהפיק את אלבום הבכורה וגם את אלבומו השני, "יותר טוב כלום מכמעט". כשהוא ביצע את השיר החמישי מהאלבום, "ג'קט", הוא שאל אם יש בני 20 בקהל ולרגע נדמה היה שהוא שוב רצה להיות שם, להיזכר באותה התקופה שבה כתב את אותם השירים. הוא נזכר איך הופיע במועדון "הלוגוס" עליו השלום, מול קהל מצומצם עם שלושה פנסים, ואת התחושה הזו הוא גם הצליח להעביר לקהל.
הקהל שמלווה את לידר, שנדמה שמחציתו מהקהילה הגאה, משתף איתו פעולה ומתמסר לכל שיר. בלוטות הרגש של לידר התחילו לעבוד ורגע לפני שהוא ביצע את "מלטף ומשקר", סיפר על אביו שנפטר לפני מספר חודשים. "ולפעמים, כשאני מחייך, אני רואה את הפנים שלו בראש שלי", הוא שר, וזה נשמע אחרת לגמרי מאותם ימים - עד שנוצרה התחושה שלא בטוח שהוא הבין את המשמעות של השירים בזמנו.
הרגש לא פוסח גם על הקהל, ששר איתו מילה מילה. אם זה "מרי לנצח", "אגדות" או "אשה לויתן", אחד השירים היפים שיש ללידר, שגרם גם לעבדכם הנאמן לפתוח את הברז. את חלקו החגיגי של המופע הוא מסיים עם "זה טוב", שסוגר את האלבום עם סיום מעט שונה, אולי כדי לומר "אני ממשיך הלאה".
בחלק השני של הערב, אחרי שעשה כבוד לכל שיר ושיר, עבר לידר לבצע את להיטיו הגדולים מאלבומיו "יותר טוב כלום מכמעט", "האנשים החדשים" ו"זה לא אותו דבר". בנקודה הזו הוא כבר הרשה לעצמו להשתחרר. הבגדים התחלפו, התאורה התחזקה (לעיתים אף היתה מוגזמת מדי), המסך נכנס לשימוש והעיבודים עוררו עניין. גם הקהל כבר היה נלהב הרבה יותר, מקפץ ושמח על כל הזדמנות שלידר מאפשר לשיר בציבור. במהלך השירים הבאים, בינהם "ניסים", "חולצת פסים", "האנשים החדשים" ו"הכוס הכחולה" - הוא הזמין שוב את יועד נבו לבמה. בין שיר לשיר סיפר לידר שבימים אלה, הם מסיימים לעבוד על אלבום חדש. עוד זיכרון מימים יפים ואולי גם רמז לבאות.
את הערב סיים לידר עם שותפו לצמד TYP, יונתן גולדשטיין, שפתח במיקס אלקטרוני משיריו של לידר. יחד הם ביצעו ארבעה שירים שמשרים אווירה בינלאומית חמה, לא מעט בזכות התאורה והמסכים. לא במקרה בחר לידר לסיים עם ההרכב החדש. אם נתעלם מיחסי הציבור לפרויקט, גולדשטיין אולי מזכיר ללידר את עצמו לפני 15 שנים, כמוזיקאי צעיר ומלא כישרון. והוא גם נקודת החיבור שלו מאלבומו הראשון והכל כך אינטימי, להווה המתפרץ.
