כל כך רזות שבא לבכות

אסתי גינזבורג מתוך הקמפיין נגד אנורקסיה(צילום: לם וליץ סטודיו)

ממליצים אך לא אוסרים

הארגון פרסם לפני שבועיים מכתב ובו שורה של המלצות לסוכנויות ולמעצבים בעניין הפרעות אכילה. נכתב שם כיצד ניתן לזהות אותן ולהציע עזרה. אבל איסור גורף על העסקתן של דוגמניות מתחת למדד בי.אם.איי מסויים (Body Mass Index, מדד מסת גוף שמחושב על פי נתוני גובה ומשקל) עוד לא נקבע.

בקיצור, בעולם הדוגמנות לא קיים איזשהו גבול תחתון אך שאינו מסכן את הבריאות, כזה שיבטיח שאף דוגמנית בתת משקל לא תגיע למסלול. בעיניי זה הכרחי, אבל במועצה טוענים שהם "יכולים רק לייעץ" ו"לדרבן אנשים מהמקצוע לא לעודד את התופעה".

חבל. לדעתי, אם כולם בתעשיית האופנה יקבלו החלטה גורפת לא להעסיק את הצעירות השדופות שאנחנו רואים מדי שנה על המסלולים, המצב יכול להשתנות פלאים. במדריד, למשל, נאסר כבר להשתמש בדוגמניות מתחת לבי.אם.איי 18 וגם בישראל דובר על הצעת חוק כזו – אז למה בארה"ב, ללא ספק מובילי דעה עולמיים, לא נוקפים אצבע בעניין?

כשאני חושבת על זה, אני בטוחה שאם הייתי מנסה לדגמן בימים אלו, לא הייתי מתקבלת לעבודה. אמנם הייתי רזה בימי הדוגמנות שלי, אבל בהחלט לא מאלה שראו להן את העצמות. למעשה, לפני עשרים שנה, הייתה חלוקה מאוד ברורה: הדוגמניות הרזות, שפיזזו על המסלולים, ואנחנו, המוכרות יותר, שעשינו בעיקר עבודות צילום (מי שהייתה דוגמנית מפורסמת, הוזמנה לעבוד בשבוע האופנה).

המסלול אל הלא נודע

אבל יש הבדל משמעותי מאוד בין אז והיום: גם דוגמניות המסלול הרזות, היו רזות באופן בריא. הן לא נראו כמו שלדים מהלכים. אין לי ספק שמאז ימי הדוגמנות שלי, הדוגמניות נעשו רזות בהרבה. ואלה לא רק הדוגמניות, אגב – היום ניתן לראות בתצוגות האופנה גם לא מעט דוגמנים שסובלים מרזון יתר בשל הפרעות אכילה.

מעבר לבריאות, שהיא עניין מאוד חשוב כשלעצמה, עומדת כאן שאלת היופי: האם להיות רזה כל כך זה יפה או לא? זו כבר שאלה של טעם אישי. כשלעצמי, אני לא חושבת שמישהי שלובשת שמלה צמודה, כשכל העצמות בולטות מתחת לבד, זה דבר שמחמיא לבגד או ללובשת. אני מתקשה להבין מה נחשב יפה באישה חיוורת עם גוף של ילדה, שמהדסת ברגלי הגפרורים שלה על עקבים בגובה מגדל אייפל, ונראית כאילו היא עומדת להתעלף מרעב?

שידפון הוא אסון

אני לא היחידה שמרגישה ככה. פעם, כשהופעתי עם אימאן, נעמי קמפבל ולינדה אוונג'ליסטה בתוכנית של אופרה ווינפרי, שוחחנו על דוגמנית מסויימת שהיתה רזה באופן קיצוני, אימאן הסכימה איתי ואמרה שיופיה של אשה טמון בקימורים הטבעיים שלה, היא לא אמורה להיות ישרה ושטוחה.

ברור שיהיו כאלה שיגידו לי שזו דעתי רק בגלל שאני לא כזאת רזה בעצמי, אבל זה לא נכון. אני מאמינה ששידפון הוא פשוט לא דבר טבעי. אפשר לראות את הפער בין נשים שהן רזות מטבען, שיכולות לאכול בלי חשבון - אין להן רגליים בעובי של גפרור, עצם הבריח והצלעות לא בולטות באופן מטריד וכך גם חוליות עמוד השדרה - הן נראות רזות באופן טבעי, כמו שהגוף אמור להיראות.

המידע נגיש באינטרנט ועוזר לתופעה להשתרש(צילום: index open)

לעשות, לא רק לדבר

נכון, אנורקסיה לא נגרמת רק בגלל צו האופנה, היא בעיה עמוקה יותר, אך אני בהחלט סבורה שמדובר בקטליזטור נוסף ומדרבן. כשנערות, שצורכות אופנה יותר מכולנו, צופות מרחוק בשידפון ששולט על מסלולי התצוגות, הן בטוחות שזה המודל האידיאלי, ומרעיבות את עצמן עד שזה נגמר באסון.

אז בעולם האופנה יכולים להמשיך לזרוק מלים לאוויר ולפזר המלצות, אבל עד שלא ייעשה מעשה רציני, דבר לא ישתנה. אם בסוכנויות הדוגמנות יחליטו להטיל וטו ולקבוע משקל מינימום שדוגמנית צריכה להגיע אליו, אם כמה צלמים יודיעו שהם לא שוכרים יותר דוגמניות שדופות להפקות אופנה, סטייליסטים יחרימו בגדי מעצבים שמגיעים במידות מיניאטוריות ועורכי המגזינים המובילים ירימו את הכפפה ויבטלו ימי צילום שבמקום דוגמניות, מגיעות אליהם אנורקטיות - אולי אז, נרגיש כאן שינוי של ממש.