פרק מספר: "עלמא" של רוני אשכול

עלמא מתחילה את חייה כרועה בכפר קטן, תחת השמים הכחולים ששני ירחים משייטים בהם. אבל עלמא שונה מבני משפחתה ומתושבי הכפר - היא סקרנית, סקרנית מספיק בכדי להידחק לסדק קטן במצוק אשר בגבול אדמות המרעה ולמצוא את עצמה במקום בו השמש איננה זורחת או שוקעת. משימה אדירה ממתינה לה שם, ועליה לצאת למסע שבמהלכו תגלה את לא רק מהם ייעודה וזהותה, אלא גם היכן טמון לב העולם וכיצד ניתן לרפא אותו.

"עלמא". יצירה גדושת הרפתקאות(עטיפת הספר)

בעולמה של עלמא יש מפלץ קדמוני אדיר מימדים המרעיל את הים; חומה בלתי עבירה המחלקת את הכל לשניים; עלם צעיר המתחבא ביער פיגם קוצני; אי שאנשיו הירקרקים ניזונים מן הים הארסי ואינם מחייכים לעולם; נסיכים אבודים ורודנים אימתניים. "עלמא" הוא ספר המבקש לברוא עולם מכושף השואב את השראתו מהפילוסופיה היהודית כמו גם ממוסכמות הז'אנר הפנטסטי. 

רוני אשכול מתגוררת באשחר (יישוב מעורב בגליל), נשואה לניר ואמא לשלוש. היא מדריכת טיולים וספרנית, לומדת פילוסופיה ויהדות באוניברסיטה הפתוחה ועוסקת באמנות ובעשייה חברתית וסביבתית. עלמא הוא ספרה הראשון.

1

אַנְלָזְיָה מיום שעָלְמָא זכרה את עצמה, היא חיה בארץ אַנְלָזְיָה, בכפר אַבּוּרְטִין אשר לחוף הים הצפוני. רועת צאן היתה, והיטיבה להכיר כל פינה במרעה ובאחו, אך את הים הגדול לא ראתה מעודה, משום שחומת כורכר רחבה וגבוהה היתה בנויה לאורך קו החוף וחצצה בין הים הצפוני לארצה. העדר שעליו הופקדה מנה תריסר עִיזָאוֹת משי אדמדמות וכלבת רועים לבנה אחת. עיזאותיה היו פוריות וכלבתה נאמנה, ועלמא קשרה נפשה בנפשן.

בכל יום, בטרם הנץ השחר, היתה עלמא יוצאת מן הדיר בדרכה אל האחו הפורה, ומותירה מאחוריה שלושה כדי חלב טרי, ורוד ומתקתק, להנאתם השלמה של בני משפחתה, שעדיין היו שקועים בשינה עמוקה. בשעות הבוקר המוקדמות ליווה אותה הסהר הכסוף בלכתה. גופה עטוף שכמיית צמר כהה ומגרדת, ורגליה, היחפות תמיד, שוקעות בירקוּת הסמיכה והמתוקה. העיזאות מתרוצצות סביבה, משעינות פרסה על ענף ומלחכות עלעלים בתנועות לסת רעבתניות. כשהיתה השמש מטפסת ועולה מעל לראשי ההרים, היתה עלמא עוזבת את האחו הפורה וחומקת דרך שעריו האחוריים של הכפר אל המרעה החיצון, הסמוך אל החומה, ונוהגת את עיזאותיה אל אחד האפיקים, הכחושים כגופו של קבצן דרכים.

שם הרוו את צימאונן בזרימתו הקרירה של פלג דקיק ועצל, בעוד היא פורשת את שכמייתה בצלו של אילן עלווני גבה־צמרת ושוזרת במהירות רשת עשבים צפופה כדי ללכוד בעזרתה דגיגים כסופי קשקשת, שאור השמש שהוחזר מגופם ריצד ונעלם לסירוגין במי הנחל. לאחר שניקתה אותם ביסודיות בסכינה הקטנה, והשליכה לתוך כד חרס, היתה רוכנת לצד העיזאות המעלות גירה ופולה כּינאוֹת חצופות וקוצים עיקשים מפרוות המשי הרכה שלהן. כשעמדה השמש ברום השמים, היתה עלמא מדליקה בעזרת שבר זכוכית שמצאה על החוף, מדורת זרדים קטנה, משפדת את הדגיגים, שגודלם לא עלה על זה של אגודליה, וצולה אותם מעל האש המלחשת, תולשת זו אחר זו פיסות בשר צרובות, ולסירוגין אוכלת ומשליכה לכלבתא הרובצת לצדה.

שתיהן היו לועסות את ארוחתן בשקיקה. אחרי הארוחה היתה תולה את הדגים הנותרים לייבוש בעזרת מתקן שבנתה מזרדים ואניצי צמר והציבה בשמש הקופחת, מחללת מעט בחליל רועים שהתקינה לעצמה מקליפה גלילית של עץ ונשכבת גם היא על האדמה החמה, המכוסה שכבת חזזית רכה. ראשה מונח על סבך שערותיה, רגליה מוגבהות, שעונות על בטנה של כלבתא, עולות ויורדות בקצב נשימתה, ידיה חופנות בלי משים גרגירי עפר לחים, והיא שואפת אל קרבה את ריח העיזאות, חמצמץ וחם, מקשיבה לצלצולי הענבלים ולטפיפות פרסותיהן הקטנות, ומתבוננת בשפיריות הזהובות המרפרפות סמוך לעיניה ללא פחד ובעננים הענקיים, השטים בשמים ממעל לאיטם, לובשים ופושטים צורה בלי הרף.

היא היתה שוכבת כך והוגה בלי משים בחלקיקי מחשבות וחלומות, זיכרונות ורעיונות, שוקעת בנמנום ומתעוררת חליפות, עד שהשמש היתה מתחילה להישמט ולשקוע ועלמא היתה אוספת את העדר וחוזרת לאט אל הכפר. העיזאות הניחו לה לגזוז מתוך פרוות החורף המפוארת שלהן קווצות שיער בודדות בכל פעם, על פי דרישת הוריה. את השערות היקרות, מהמשובחות בשפלת החוף, היתה עלמא שוזרת וקולעת לצמות דקיקות, ואלה הוצגו בשוקי האזור ונמכרו לרוכלים זרים, בדרך כלל תמורת רסס אבני חן נדירות ויקרות־מציאות שהוברחו מן החצי השני של העולם, זה שאין להזכירו, זה שהיה ואינו.

כשחלפו לידה, בסמטאות הכפר או בדרך למרעה, רכובים על גבי שוורים רתומים לעגלות מעוגלות גג או מתהלכים לצדן, היו שולחים לעבר העיזאות מבט משתוקק וכמהַ, מביטים אבל אינם מתקרבים. מעולם לא שאלו אפילו למחיר שערה בודדה. פעם הרהיבה עלמא עוז בנפשה, ניגשה אל נוודנית צעירה שקוששה עצים למדורה בפאתי המאהל והציעה להעניק לה קווצת שערות משי ללא תמורה, אך זו סירבה בכל תוקף ולא פירשה.

הרבה סודות היו לנוודנים והם שמרו עליהם מפני כל זר, כפי שעלמא שמרה על עיזאותיה מפני חיות טורפות ומפני סכיניהם המושחזות של מוכסי המוצעצע הכרסתנים. קבצני הדרכים, לעומת זאת, הוקירו כל מתנה, אפילו לגימת חלב מזדמנת היתה מעלה ניצוץ של תודה בעיניהם הכבויות. הם שוטטו בין הכפרים כסהרורים, פושטים את ידיהם קצוצות האצבעות בין הבתים והדוכנים, שפתותיהם נעות בלי קול, ועיניהם מתות. היו שמועות שאלה הם פליטים מחציו הדרומי של העולם, אבל עלמא לא ידעה לבטח ולא העזה לשאול את הוריה כי ידעה שיש דברים שאוזניהם אינן סובלות, וחששה שמא תרגיש את נחת זרועם. לכן הסתמכה ידיעתה על הדרום רק על שמועות כגון אלה ועל שירי הערש המחורזים שזימרו האמהות המותשות לילדיהם המעורסלים בחיקן. "שינום תינוק עייף, שלא יבוא הערצלף", "שאם יעשה רעש, ייפול לתוך הר געש" ו"שיאכל תינוק איום, וַלא יגיע לדרום".

לאחר שהגו בקול את המילה המאיימת "דרום", היו רוקקות ארצה בשאט נפש ומניחות את הרך הנולד על מצע השינה. האנלזים עצמם התעניינו בצמר לצורכי מסחר בלבד. עבור בגדי החורף והשמיכות די היה להם בצמר הקיץ הגס שנשר מהעיזאות ומחיות בר אקראיות ונלכד בשיחי התיל הדוקרני הצומחים פרא בשולי הכפר. לכל המטרות האחרות — שזירת חבלים, טוויית רשתות וסככות צל, הסתפקו בסיבים שהופקו משיחי מִתְנְנַא שעירה, שצמחו בשפע באדמת העמק.

הם התקשו להבין מדוע יש בכלל ביקוש לשערות דקות כל כך, והניחו שהסיבה אינה עולה בקנה אחד עם חוקי המוצעצע, אך נהנו מן התמורה בלי לשאול שאלות. היתרון הגדול ביותר של שערות המשי היה שהן נמכרו לרוכלים זרים אך ורק במחתרת ולכן לא חויבו במסים, שהרי מוכסי המוצעצע לא ידעו שלשערות הארוכות והדקיקות יש ערך כלשהו ולא הבינו מדוע העניקו הרוכלים להוריה מתנות יקרות ללא תמורה. עלמא לא רצתה לגזוז את שערות המשי הנהדרות ולמסור אותן להוריה, אך היטיבה להבין שאין לה ברירה אחרת, אם היא רוצה שהעדר יישאר ברשותה.

עם בני אדם לא הצליחה עלמא לרקום קשרי חיבה יתרים, וקרבתם לא חיממה את לבה ולא הפיגה את בדידותה.

צעירי אבורטין נהגו לגחך בכל פעם שנתקלו בה או ראו את דמותה מרחוק. "זאת עם החיות!" קראו לעברה בניב האנלזי הדל, מבטם מקובע בנקודה דמיונית מעל ראשה, "שתביא איזה גדי ונאכל!" פקידי המוצעצע ומוכסיה התייחסו אליה כאל מקור הכנסה ותו לא, ואילו הנוודנים ויתר הרוכלים ועוברי האורח הזרים שחלפו על פניה ברחובות הכפר או בדרך למרעה לא הכירו אותה ולכן לא היו מודעים כלל לקיומה.

היא היתה שקופה כמי נחל עבורם. גם בני משפחתה שלה, הוריה ואחיה הגדולים,

נטו להתעלם מנוכחותה, כפי שקרה לעתים קרובות לבני הזקונים באנלזיה. עשרים אחים ואחיות היו לה, השגר הצעיר שבהם היה מבוגר ממנה רק בשנה אחת. רובם נולדו בזוגות, שלישיות ורביעיות. עבי בשר היו, כפופי גו ופחוסי חוטם, ודבלולֵי שיער בגוונים של אדום מאובק משתלשלים ויורדים מקרקפותיהם. משפחת בַּבּוּזֶע, המשפחה של עלמא, דרה בבית חמר קטן ומזוהם, שבו לנו כולם באותה עליית גג מחניקה, קירותיה מעלים רקבובית ורצפתה המעופשת מרופדת בקש. רוב בני המשפחה עסקו בעבודות שלא הצריכו אותם לצאת מחומות הכפר, כמו ליקוט סיבים ועלי סלק, בישול שיכר, ציד חזרירים, חישול ברזל וטוויית צמר. רק עלמא היתה רועה.

עוד בהיותה פעוטה רכה ברור היה לכל הסובבים אותה שניחנה בסגולה נדירה שמשכה אליה בעלי חיים מכל המינים וגרמה להם להישמע לה. ציפורים נחתו על פקעת שערותיה, חתולי בר נרדמו בחיקה וגדיים מעדרי השכנים מצאו את דרכם שוב ושוב אל החצר הקטנה וביקשו ללחך עשב מכפות ידיה הקטנות. כל אלה הוכיחו שלא כדאי לבזבז את כישרונה של הקטנה על ליקוט עשבים או בישול שיכר.

"עלמא" מאת רוני אשכול. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 463 עמ'.