הרומן של רוסיה עם פוטין. סיפור על אהבה וחושך
הוא מדכא זכויות אדם, כולא את מתנגדיו ומשתמש באגרוף ברזל כשצריך. הרוסים אמנם סובלים מהגבלת חירויותיהם, אך לא שוכחים מי השיב להם את הגאווה הלאומית לאחר התפרקות בריה"מ. האם יחזירו את קצין הקג"ב לשעבר לכס הנשיא?
בשבוע שעבר שלחו אלפי רוסים גלויות ברכה לראש הממשלה ולדימיר פוטין לרגל יום האהבה. "הוא אוהב את כולנו וגם אנחנו אוהבים אותו בחזרה", "תהיה נשיא שלנו", "פוטין. כי ככה אני רוצה", נכתב בגלויות הרבות. מה רוצה העם הרוסי חוץ מאהבה?
האיש החזק ברוסיה - כותרות אחרונות:
- יותר טילים וצוללות. פוטין משדרג את צבא רוסיה
ההפגנות שנערכו בדצמבר במחאה על תוצאות הבחירות לדומה (הבית התחתון של הפרלמנט) הוציאו לרחובות בכפור הרוסי 30 אלף בני אדם רק במוסקבה - מספר לא גדול במיוחד כשמדובר במדינת ענק כמו רוסיה, אך בהחלט חסר תקדים בהיסטוריה המודרנית של מדינה זו.
מה היו עושים במערב במצב כזה? כנראה היו הולכים לקראת המפגינים. ובמזרח? במקרה הטוב, כנראה היו מפזרים אותם. אך רוסיה היא לא מזרח ולא מערב. שם חושבים אחרת, מתנהגים אחרת, רבים ואוהבים אחרת.
מי באמת מכיר את הרוסים?
מי שבוחן את רוסיה לפי קנה מידה של "פוליטיקלי קורקט" מערבי או כוחנות מזרחית אינו מבין דבר - כמו כל אלה המנסים להבין את ההתנהגות של הקהילות הדוברות רוסית בתפוצות על בסיס המנטליות של האוכלוסייה המקומית בארצות מגוריהם.
מי שלפני 15 שנה צחק לנוכח המחשבה שרוסיה עוד תשוב להיות מעצמה, פשוט אינו מכיר את הרוסים. לעומת זאת, פוטין אכן מכיר את עמו ככף ידו, ובמקרה הצורך יכול גם לאגרף אותה.
כאשר האופוזיציה ברוסיה שוב הוציאה לרחובות מוסקבה כ-30 אלף מפגינים, חודש לפני הבחירות לנשיאות, המתינו להם בחוץ כ-200 אלף תומכי פוטין. ב-23 בפברואר מתכננים מעריציו של ראש הממשלה הרוסי מפגן תמיכה גדול ביותר. ביום זה ציינו בברית המועצות לשעבר את "יום הצבא הסובייטי", ואילו עכשיו הוא מכונה "יום מגיני המולדת".
אמנם עיריית מוסקבה סירבה לאשר את קיום אסיפת התמיכה באיש החזק ביותר ברוסיה ברחובה הראשי של העיר, אך אפשר לסמוך עליה כי היא תמצא מקום לא פחות מכובד עבור תומכיו של פוטין - באצטדיון "לוז'ניקי" למשל, סמל ניצחונות הספורט הסובייטי.
על מכוניות למברוגיני וחתנים אמריקנים
רוב ערוצי הטלוויזיה של רוסיה ישדרו ללא ספק בערב 23 בפברואר את ההופעות של מקהלות ולהקות הצבא, המשטרה והצי הרוסי כשהן שרות שירים פטריוטיים.
בתקופת המלחמה הקרה, "הסוציאליזם המפותח" והילדות שלי בברית המועצות היה שיר מאוד פופולרי שנקרא "האם הרוסים רוצים מלחמה?". לא, הם אינם רוצים במלחמה. הם רוצים לנצח, אך לאחר התפרקות ברית המועצות הם חשו כי ירדו מנוצחים. הם קיבלו הכול - חירות, חופש ביטוי, ווילות באיים הקנריים. הגברים קיבלו מכוניות למבורגיני ובנטלי, והנשים קיבלו חתנים אמריקנים.
אך כל זה לא הספיק לרוסים. הם לא רצו שהחיבוקים של מיכאיל גורבצ'וב ובוריס ילצין עם המערב יהיו חברותיים - או משפילים לפי תפישתם. אז מה הם כן רצו? הם העדיפו חיבוקי דב רוסי חזק, אך שבאותה עת יישארו להם הלמבורגיני, הבנטלי והווילות. ואם אפשר, אז במקום שהרוסיות יקימו משפחות במערב, יהיו אלה דווקא האירופאים והאמריקנים שיתאהבו באזרחים רוסים ויעברו לגור ברוסיה, ראו ערך נעמי קמפבל והמיליונר ולדיסלב דורונין.
האיש הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון
תמורת כל זה היו מוכנים הרוסים לוותר "טיפה" על חופש עיתונות וכלכלה חופשית. ובנסיבות שנוצרו, פוטין של שנת 2000 הפך להיות האיש הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון. סוכן הקג"ב לשעבר ידע במדויק "מה העם צריך" - גאווה פנימית ואויב חיצוני. ואם אין אויב חיצוני בנמצא, תמיד אפשר לחפש ולמצוא (או להמציא) אויב פנימי.
תחת כהונתו הראשונה כנשיא רוסיה השיב פוטין לרוסיה את הגאווה הלאומית וסימן את האויבים הישנים (ארצות הברית והעולם המערבי) ואת החדשים ("האוליגרכים שבוזזים את רוסיה"). לא את כל האוליגרכים הוא סימן כמובן, רק את אלה שהיו יותר מדי פופולרים ושאפתניים ובעלי פוטנציאל להפוך למתחריו ולהציב לו איום פוליטי רציני.
אמנם בדרך אל שיקום הגאווה הלאומית נפגעו זכויות האדם וחופש הביטוי, אך העם רוסי נותר שבע רצון - אפילו מי שלא ממש מעריץ את ראש ממשלת רוסיה וגם כאלה שמזמן לא חיים במדינה.
אם ישאלו כל אדם דובר רוסית המתגורר בחו"ל מה הוא חושב על פוטין, הרוב לא ירבה במילות אהבה או חיבה כלפיו. אך אם לאחר מכן ישאלו את אותם אנשים כיצד הם היו רוצים לראות את מנהיגי מדינותיהם (למשל בישראל או בארה"ב),הדיוקן שהם ישרטטו יהיה דומה כמו שתי טיפות מים לתמונתו של פוטין במדי אלוף משנה בקג"ב.
הרומן של העם הרוסי עם פוטין התחיל לפני 12 שנה וסביר להניח שיימשך עוד 12 (אורכן של שתי שתי קדנציות של נשיא). אך עם זאת, על רקע המחאה החברתית האחרונה, לא בטוח שרומן זה ייראה עוד כמו חתונה קתולית - אפילו ב"ולנטיין דיי".
נינו אבסדזה היא חברת כנסת מטעם מפלגת קדימה וכתבת מדינית לשעבר בעיתון "וסטי" מקבוצת "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
