עברתי קולונוסקופיה ונשארתי בחיים. טור אישי
כתבת בריאות מנוסה החליטה להתגבר על הפחד ולחרף את מעיה בקולונוסקופיה המושמצת. מתברר שהתהליך לא נורא, החומר המכין הזכיר לה "זיפ" וההרדמה הטיסה אותה למחוזות אחרים, היא מספרת ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות"
הקולונוסקופיה, בדיקה פולשנית של המעי הגס, הפכה לאחת הבדיקות המרתיעות ביותר בתחום הרפואה, ולא בכדי. משהו בפלישה הגסה לחלק האחורי והאינטימי של הגוף מעורר חשש, מבוכה ודחייה.
אפילו הנתונים הקשים על התחלואה הנרחבת בסרטן המעי הגס בישראל - מדי שנה מתגלים כ3,000- חולים חדשים, וכ1,500- מתים מהמחלה - לא מספיקים כדי לבטל את הרתיעה האינסטינקטיבית מהבדיקה. וחבל, כי חולים רבים מאובחנים כשהמחלה כבר בשלב מתקדם וכבר לא ניתן להציל אותם.
קראו עוד על בדיקת קולונוסקופיה :
- קולונוסקופיה - כן או לא? תלוי את מי שואלים
גם אני נמנית עם הפחדנים. שנים ארוכות אני סובלת מתסמינים שונים ומטרידים בבטן. החיים המודרניים, הלחץ והמתח, התמרונים האינסופיים בין הבית לעבודה - כל אלה גובים מהגוף מחיר יקר. מערכת העיכול היא אחת הראשונות להתריע שקשה לה.
עד היום נקטתי מדיניות של בת יענה: כלומר לטמון את הראש עמוק בחול ולהניח שמה שאתה לא יודע - לא יכול להזיק לך. אבל האמת שונה, כמובן, בתכלית. שנים רבות בתפקיד כתבת הבריאות של "ידיעות אחרונות" לימדו אותי שהטקטיקה הזו עלולה להסתיים באסון, ושמותר להשתמש בה רק במידה.
לכן, כשהתסמינים החמירו, החלטתי להתייעץ עם פרופ' זמיר הלפרן, מנהל המערך למחלות דרכי העיכול והכבד של בית החולים איכילוב, רופא מוערך ואדם מקסים.
אף שפסק הדין היה ידוע מראש, בכל זאת קיוויתי שאולי תימצא לי גאולה בדרך אחרת, פולשנית פחות. מובן שהתבדיתי. אין שום דחיפות, אמר הלפרן, ובכל זאת הציע שאמהר לקבוע תור לקולונוסקופיה, כי רשימת ההמתנה ארוכה מאוד. כך מצאתי את עצמי בהמתנה מורטת עצבים לבדיקה המושמצת ביותר בהיסטוריה.
עצת הזהב: שתו עם קש
למי שטרם התנסה בה, קולונוסקופיה היא בדיקה שמאפשרת אבחון במחלות של המעי הגס וטיפול בהן. היא מתבצעת באמצעות מכשיר אנדוסקופי בצורת צינור גמיש אשר מוחדר דרך פי הטבעת ומועבר לכל אורך המעי הגס עד החיבור למעי הדק. באמצעות סיב אופטי המותקן בקצה ניתן לבחון את המעי הגס לכל אורכו ובמידת הצורך גם לבצע פעולות טיפוליות כגון הסרת פוליפים (גידולים שפירים) או צריבתם, הרחבת היצרויות במעי הגס ועצירת דימום.
כמו כן, ניתן ליטול דגימות רקמה (ביופסיות) לצורך הבדלה בין גידולים שפירים לגידולים ממאירים ולאפיין תהליכים דלקתיים.
כמו כל הליך פולשני, לבדיקה יש גם סיבוכים פוטנציאליים כגון ניקוב המעי. בין אנשי המקצוע בעולם ניטש כיום ויכוח בשאלה אם צריך לבצע אותה כבדיקת סקר לאבחון סרטן במעי הגס, או שניתן להסתפק בבדיקות פשוטות יותר, כמו דם סמוי בצואה, שגם אותה נמנע הציבור מלבצע.
כיאה להיפוכונדרית מקצועית רצתי לחפש מידע על הבדיקה באינטרנט. גיליתי עשרות סרטונים המראים בדיוק איך היא מתבצעת. בחנתי בעניין ישבנים חשופים מכל העולם ותרתי אחר כל סימן של כאב או אי-נוחות בנבדקים. שתיתי בצמא כל מילה שנכתבה בפורומים המתמחים בנושא. גיליתי שבנושא כבר נכתבו תילי תילים של מילים. כל מועמד לבדיקה המרתיעה רץ לחלוק את פחדיו באינטרנט ולבקש עצות מבעלי ניסיון.
מכל שלל העצות, הטיפים והרעיונות הייתה אחת שנראתה לי מועילה: לשתות את חומר ההכנה לבדיקה באמצעות קש. ברגע הנכון, העצה הזו בהחלט עשתה את העבודה.
ההכנות: צריך "להתרוקן"
למחרת הגיע דף מהמרפאה, ובו שלל הנחיות לקראת הבדיקה: להפסיק תרופות, לקנות שלל תרופות אחרות, בהן החומר המשלשל, שלל חוקנים וכדורים נגד בחילה. להפסיק ירקות ולעבור ללחם לבן ולפסטה. התחלה לא מבטיחה.
מצוידת בבית מרקחת קטן הגעתי ליום הגורלי שלפני הבדיקה. רגע המבחן הגיע. בשמונה בערב היה עליי לשתות את הכוס הראשונה של החומר שאמור להכין את המעי לבדיקה. לחומר מהדור הישן יותר קוראים בשם היצירתי 'מרוקן.' מי שנזקק לתמיסה הזו מחויב לשתות שלושה ליטרים של נוזל תוך זמן קצר, כדי להשיג את הניקוי הנדרש.
נבדקי הדור החדש, שאינם סובלים ממחלת לב או כליות, פטורים מהעונש הזה ומקבלים תחליף קל בהרבה: תמיסה המכונה פיקולקס (או פיקוסלקס.( ההנחיה: לערבב את האבקה ב150- מ"ל מים קרים במשך שלוש דקות עד להמסה מלאה ולשתות בלגימה. אזהרה: אם החומר מתחמם, צריך להמתין שיתקרר. אצלי הוא לא התחמם, אבל איכל את תחתית כוס הקרמיקה.
גם על הפיקולקס כבר נכתב שהוא בלתי ניתן לשתייה. בתחום הזה אני חולקת על חבריי המלומדים לבדיקה. מדובר בתמיסה מתוקה-חמוצה בטעם תפוזים, שמזכירה את ה"זיפ" האהוב של פעם. לא הייתי בוחרת בה כשתייה קלה לאירועים, אבל טעמה רחוק מלהיות נורא, ובעזרת הקש, שמחדיר אותה ישר לגרון ועוקף לפחות חלק מבלוטות הטעם, היא בהחלט סבירה.
השמועות אומרות שאחרי שתיית התמיסה הזו מתחילה יממה של ריצות בלתי פוסקות לשירותים. אצלי כנראה, חשבתי, היא לא עובדת. הוכחה ראשונה ואובייקטיבית לכך שהקיבה שלי באמת עשויה מברזל.
בשמונה בערב שתיתי אותה, בדיוק על פי ההנחיות. בשמונה וחצי הייתי עדיין מול הטלוויזיה עם הרגליים למעלה. וכך גם בתשע. בתשע וחצי. בעשר. ובעשר וחצי. תחושה של פוגרום קטן בבטן בישרה שיש תקווה, אבל בלי שום תוצאה. לקראת אחת עשרה צילצלתי לחבר רופא כדי לשאול מה לא בסדר אצלי. למשמע הדאגה בקולי הוא פרץ בצחוק: אין מצב שהחומר הזה לא עושה את העבודה, הוא אמר והזהיר: תשכחי משינה הלילה.
דרושים: שירותים צמודים
ואמנם כך היה. אחסוך מכם את התיאור המדויק ואומר רק שלנבדקים ששותים את התמיסה בשעות הצהריים ואילך רצוי לוותר על הליכה לעבודה בשעות הבוקר שלמחרת, וכן להימנע כליל מיציאות מהבית, נחוצות ככל שיהיו. מי שייצא יישא במהירות בתוצאה.
בשמונה בבוקר שתיתי מנה נוספת של הסודה הקאוסטית הזו, שמחזקת ומעצימה את פעולתה של המנה הראשונה. הצנרת, ללא ספק, כבר נפתחה. בגלל ההשפעה האפשרית של החומר על הכליות, חובה לשתות אחריו כמויות גדולות של מים - בין ליטר וחצי לשניים בשעות שאחרי השתייה. היות שמדובר בעומס אדיר על הכליות, עדיף לשתות כוס אחת או שתיים כל שעה ולהקפיד על שתיית הכמות המלאה.
לקראת הצהריים ההשפעה פחתה מעט. בשתיים הייתי צריכה לצאת למרפאה, אולם גיליתי שאני מעדיפה להישאר באזור הבטוח של השירותים הביתיים. למזלי, מקרה דחוף עיכב את הרופא, והבדיקה נדחתה בשעה ואיפשרה לי לצאת לדרך בהרגשה קצת יותר בטוחה.
בתום המסע הזה הגיע רגע האמת. במרפאה הייתה רשימה ארוכה של נבדקים לאותו יום, אולם בחדר ההמתנה ישבנו רק אני וקשיש מנמנם, שגילה אדישות מפתיעה לבדיקה המתקרבת. אני, לעומת זאת, הייתי על סף עילפון. עוד רגע אהיה שכובה על המיטה, חצי עירומה, וצינור גדול ייתחב לתוכי בדרך חד-סטרית שכתוב עליה בגדול 'אין כניסה.' אין קנס על דברים כאלה?
אחד הדברים שהכי הטרידו אותי הוא זיכרון בדיקה קודמת שנערכה לי לפני כמה שנים, שנעשתה אף היא תחת מה שמכונה 'סדציה', כלומר מצב של טשטוש הכרה הנגרם באמצעות תרופות. מהבדיקה הזו יצאו כל החולים במצב של שינה עמוקה ושלווה, למעט אחת: אני. דווקא אותי לא הצליחו הרופאים להרדים, וכך ביליתי במשך חצי שעה במצב של ערנות מוחלטת, ומכשירים נתחבו לגרוני. המחשבה שאשאר ערה בבדיקה הנוכחית מכניסה אותי לפניקה.
בבדיקה: שלא יציצו לי
למרבה המזל, בשלב הזה כבר אין הרבה זמן למחשבות. האח הנחמד הצביע בידו על חדר ההלבשה וביקש להתפשט, פלג גוף תחתון בלבד, וללבוש את החלוק הנודע לשמצה. הייתי נחושה בדעתי לנצח את השיטה: החלוק הדק הוצמד לגוף ונקשר מאחור באופן כזה, שגם מספריים לא יצליחו לפתוח אותו. מי שרוצה לראות לי, מוזמן לנסות את כוחו בפתיחת קשרי ספינות שלמדתי פעם בצופי ים.
ליתר ביטחון וכדי להעביר את המסר בשלמותו, התעטפתי עד האוזניים בשמיכה שהוגשה לי על מיטת הבדיקה, וגם הידקתי היטב את השוליים תחתיי. איש לא יחשוד שנכנעתי בקלות.
סביבי המולה: על מסך המוניטור ריצדה תמונת וידיאו, לאחת האצבעות חובר קליפס שמדד את הדופק שלי (בשמיים) ואת רמת החמצן בדמי, ואי שם שמעתי את האחות מבקשת לפתוח את בלון ה.CO2- רציתי לשאול לאיזה צורך, אבל התחרטתי. יש דברים שעדיף לא לדעת.
על המגש הוכנו שני מזרקים קטנים, ובווריד הזרוע שלי כבר ננעצה מחט גדולה. עוד שנייה ונכנעתי, אבל רגע לפני היה לי נאום קטן לפרופ' הלפרן הסבלני: קודם כל, אני רוצה לישון. לא להרגיש כלום. ואם זה לא קשה מדי, אני גם רוצה להתעורר. אה, ואם אפשר, אל תמצא שום דבר מסוכן.
הוא שאל משהו, ואני עניתי בהרחבה, בזמן שהוא התעסק בווריד שלי. תחושה של כבדות גדולה אפפה אותי פתאום בזמן הדיבור, אבל הייתיי נחושה בדעתי להראות לו שיש לו עסק עם בחורה קשוחה.
בעודי מדברת ומדברת, מול פניי צצו פתאום פניו המחייכות של בעלי ובישרו לי שהבדיקה נגמרה. איפשהו בין המילים שלי פעלו חומרי ההרדמה את פעולתם והרדימו אותי בלי שום התראה. החלוק ירד והוחזר למקומו בלי להשאיר סימן. כל הדאגות והפחדים מאחוריי, בלי כאב ובלי שום טראומה. כמה חבל שאי אפשר לקבל מנה קטנה גם בבית.
לפנייה לכתב/ת 
