החוב הקטן שלי לעיתונאית שנהרגה בסוריה
מאפגניסטן עד לוב, ידענו בדיוק למה אנו נמצאים שם. רון בן ישי נפרד מכתבת המלחמות, אמנית המילים שמותה המחיש כמה בנאלי הוא הרוע באזורי לחימה
את מארי קולבין, שנהרגה בהפגזות של הצבא הסורי על העיר חומס, פגשתי לאחרונה בכיכר הירוקה בטריפולי, בירת לוב. מועמר קדאפי היה אז עדיין בחיים והיא, כמו עוד כ-150 עיתונאים, היו אורחיו של סייף אל-איסלאם קדאפי, בנו "הנאור" של הרודן. הוא התאמץ להוכיח שהמורדים הם אלו שמבצעים זוועות באזרחי לוב, והזמין לשם כך עיתונאים לבוא לבירה ולראות במו עיניהם. כך הגעתי גם אני לשם. "מה לכל הרוחות אתה עושה כאן?", אמרה לי מארי כשראתה אותי בתוך ההמון שהאזין לנאומו של קדאפי האב.
"לבנון - המלחמה הכי מפחידה שסיקרתי". ראיון ל-ynet
היא לא המתינה לתשובה. פגשתי אותה כמה שנים קודם לכן באפגניסטן, ושנינו ידענו בדיוק למה אנחנו נמצאים
באותם אזורי סכסוך. מישהו צריך להביא את הסיפור מהשטח. אי אפשר לסמוך על הצדדים הלוחמים - שלכל אחד מהם יש נרטיב משלו שהוא מעוניין להפיץ, והוא מכופף את העובדות ואפילו מתאים את הצילומים כדי שיתמכו באותו נרטיב.
ככה זה בכל אזורי הסכסוך בעולם, ובמיוחד במזרח התיכון. הבעיה שלנו, העיתונאים, היא לנסות לחלץ מתוך בליל העובדות הנכונות והשקריות את הסיפור הקרוב ביותר לאמת. מארי הייתה אמנית בתחום הזה. אני מודה, בימים הראשונים בלוב לא הייתי מדווח דבר בלי לאמת אותו עמה. היא קשרה יחסים יוצאי דופן עם אנשי ההסברה של קדאפי, שהיו ספק סוהרים ספק סייענים שלנו במלון הפאר "ריקסוס", שבו שיכן אותנו קדאפי. באותה מידה, היא הייתה מקושרת מטריפולי, חרף הסכנה הכרוכה בדבר, עם המורדים שמרכזם היה בבנגזי, מרחק כאלף קילומטרים משם. היא הייתה סמל לאמינות והיא ידעה גם לשמור על דיסקרטיות. במובן זה, ייתכן שאני חב לה קצת את העובדה שחזרתי ממשימת הסיקור בלוב בלי פגע.
היא הייתה גם אמנית התיאור. היא לא נזקקה כמעט לצילומים כדי להמחיש את זוועות המלחמה. תיאוריה היו פלסטיים ועם זאת, לא לקו באותה רגשנות דביקה שמאפיינת עיתונאים רבים. היא לא התפתתה להשתמש במליצות ובקלישאות. השפה שלה הייתה פשוטה ואפקטיבית. היא ידעה להעביר לקוראיה ולמי שהאזין לדיווחיה ברדיו ובטלוויזיה הבריטית תחושה אותנטית של מקום והתרחשות ועד כמה בנאלי הוא הרוע בעת מלחמה.
לפנייה לכתב/ת 
