אלוהים לא מתבייש לבקש תרומה

שולחן של חול ושולחן של קודש

בפרשת השבוע, פרשת תרומה, מתחילים לבנות ולרהט את המשכן. אחד הרהיטים המרכזיים במשכן הוא השולחן. תסלחו לי על הגלישה לפרטים, אבל לרגע אני מבקשת להתעניין בחומרים ובצורה של השולחן (שמות כה כג-כו, ל): "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר... וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב; וְנָתַתָּ אֶת-הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו... וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד".

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת תרומה
  

• הנשים הדתיות שגילו את הבעל בארון
• חבטת בייסבול לנקניקיות הכשרות בניו-יורק
• מה צריך להתרחש כדי שהחרדים יתגייסו?   
  

השולחן של המשכן הוא בגודל די סטנדרטי, הוא עשוי מעצי שיטים, מצופה זהב, ובעל ארבע רגליים, על השולחן יונח לחם פנים. תמיד.

שולחן ועשן – שני הסיפורים על חנינא בן דוסא ואשתו

השולחן המוזהב של המשכן שולח אותי אל סיפור תלמודי שגם במרכזו שולחן מוזהב שאמור לקשור בין שמים לארץ, אלא שהוא בעל שלוש רגליים, והלחם שעליו אינו לחם תמיד. חוסר הוודאות בקיומו של הלחם מניע את העלילה. השולחן הוא שולחנם של חנינא בן דוסא ואשתו.

(תלמוד בבלי מסכת תענית דף כד עמוד ב – כה עמוד א. מתורגם מארמית, הנוסח מבוסס על גרסת כתב יד מינכן 95)

הסיפור הראשון – עשן בלי לחם

כל ערב שבת הייתה רגילה אשתו של חנינא בן דוסא להעלות עשן בתנור, מחמת הבושה (שלא ידעו שאין לה פת בתנורה). הייתה לה שכנה, אמרה (השכנה בלבה): כיוון שאני יודעת שאין לה דבר, אלך ואראה מה פשר כל העשן הזה.

הלכה ומצאה את התנור מלא לחם, ואת הערבה מלאה בצק. אמרה לה השכנה: פלונית, הביאי מרדה כיוון שהלחם שלך נחרך.

תנא: אף היא להביא מרדה נכנסה מפני שמלומדת בנסים

הסיפור השני – רגל הזהב

אמרה לו אשתו (לחנינא): בקש רחמים שיתנו לך משהו מהטוב שגנוז להם לצדיקים לעולם הבא.

ביקש רחמים. נתנו לו רגל אחת של שולחן מזהב.

ראה בחלומו שכולם עתידים לאכול על שולחן של שלוש רגליים והוא על שולחן של שתי רגליים.

אמר לאשתו: נוח לך שכולם יאכלו על שולחן שלוש רגליים ואנחנו על שולחן של שתי רגליים? אמרה לו: אם כן, בקש רחמים שיקחוהו ממך (את רגל הזהב). בקש רחמים ולקחו אותו.

תנא: גדול נס אחרון יותר, שלמדנו שלתת נותנים, אבל לקחת – לא לוקחים.

מלומדים בניסים אבל לא רגועים

בסיפור הראשון מתוארים חיי העוני של בני הזוג. גם בחייהם של יהודים עניים, יום השבת זוכה ליחס מיוחד בכל הקשור למזון. מעט עוף או בשר, או לכל הפחות דגים קטנים, מנסים להכין לכבוד השבת בכל בית, ואילו בביתם של בן דוסא ואשתו אין אפילו לחם. מה יש? יש בושה.

הבושה מוסברת בהתנהגותה של השכנה. "אמרי לי מי שכנתך, ואומר לך כמה נבוכה את אמורה להרגיש". השכנה מביכה, האשה נבוכה, ואלוהים יוצא משמיו ומציל את העשוקה. פתאום לחם נמצא אפוי בתנור ובשפע.

הברייתא (תנא) בסוף הסיפור מלמדת שאשת חנינא הייתה מלומדת בניסים וציפתה לנס הלחם שיתרחש. קביעה זו מעוררת תמיהה שכן אם ידעה שיתרחש נס, למה הייתה לה בושה? אשת חנינא מתנהגת כאילו אין ניסים בעולמה, ויש רק עוני ובושה. ופתאום... מלומדת בניסים?

נדמה כי העוני שמתואר בסיפור הראשון הוא זה שמוביל את האשה לבקש מבעלה לקחת מעט מהעולם הבא שלו, לטובת העולם הזה. הבעל מסכים אלא שלאחר שקיבל את המתנה, הובהר לו שאין ארוחות חינם וכי שולחנו בעולם הבא יהיה רעוע יותר משולחנם של יתר הסועדים. הבעל משתף את אשתו והיא מורה לו לוותר על המתנה.

הברייתא מספרת לנו כי נס גדול מהרגיל קרה לבני הזוג, שכן בכל הקשור לניסים – אין פתקי החלפה, ובוודאי שאין החזר כספי. ואילו הפעם, הנס הוחזר והחלק לעולם הבא נשמר.

אם בני הזוג כל-כך מלומדים בניסים, ולחם נוחת בתנורם דבר יום ביומו – מדוע הם נזקקו למשא ומתן המוזר על רגל הזהב? האם לאנשים מלומדים בניסים יש זכות להתאונן על מחסור בכסף?

כולנו זקוקים ל"משהו"

הביטוי "משהו" (מידי) חוזר בשני הסיפורים. השכנה יודעת שאין לאשת חנינא "משהו" בתנור, ואשת חנינא מבקשת מבעלה שיעביר "משהו" מהעולם הבא לעולם הזה.

למרות שהם מלומדים בניסים, ההרגשה העולה משני הסיפורים הוא שמה שחסר להם הוא "משהו". דבר מה מוחשי. ביטחון. ממשות של קיום בעולם הזה. מפתיע לחשוב שאדם שרגיל בניסים, ומכיר היטב את השקר של עולם החומר, עדיין זקוק ל"משהו" החומרי כדי להרגיש בטוח.

זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני...

בשני הסיפורים יש תפקיד מיוחד ומשולב לשכנים ולבושה, ושניהם נפתרים בנס. בסיפור הראשון קיומה של השכנה הנברנית גורמת לבושה של אשת חנינא, ולהפעלת הנס שיתיר את הבושה. בסיפור השני, השכנים לעולם הבא, שיסעדו על שולחנות זהב בני שלשה רגליים, הם הגורמים לבושה ולהפעלת הנס (שמבטל את הנס הקודם), שמבטל את הבושה.

ממה אנחנו מתביישים?

השבוע עסקתי, ביני לביני, לא מעט גם בסוגיית הבושה, המבוכה או לכל הפחות חוסר הנוחות במפגש עם "השכנים". ועל כן אני פונה בסקרנות רבה, כמעט במשאלה, לזוג החסידים – משפחת בן דוסא שיושיטו יד. בני הזוג היו עניים אך הם לא סבלו מהעוני, שכן הוא תמיד נפתר בניסים. ממה הם כן סבלו? מחסרונו של ה"משהו". מחסרונו של הדבר הנראה גם לאחרים, המשדר ביטחון ומוצקות של קיום כלפי חוץ. הם חששו מלעגה של השכנה. הם חששו מלעגם של צדיקים! בעולם הבא.

מלומדים בניסים או לא, נדמה לי שהם היו לגמרי אנושיים. בערבו של יום הם רצו להיראות כמו המשובחים בין דרי השכונה. הם רצו שיראו שיש להם. הם לא רצו להיראות נזקקים. שולחן רעוע ותנור ריק משדרים נזקקות. והם, כמו כולנו, לא רצו שיראו להם את הרגליים הרועדות ואת חרדת המחר.

לזלדה היה עניין גדול בשירה עם השכנה הרעה. ובשיר ששמו "השכנה הרעה" היא כותבת: "...שתצילני היום ובכל יום/ מעזי פנים ומעזות פנים,/ מאדם רע, ומחבר רע/ ומשכן רע", התפלל הסב./ רק כאשר עברו על נפשי/ המים השחורים/ ותלשו את עלי-הכותרת מתקוותי,/ עניתי אמן לסבי שבגן העדן....".

קראו את השיר כולו. הוא מתפתח ולמרות זאת דבק בתומו ובכנותו. בבית הזה מבקשת זלדה להעיד, ממש להעיד מנסיון החיים, כי רק אנשים מנוסים וחכמים, רק אנשים ש"המים השחורים" כבר עברו על נפשם, מבינים מהו ניסיון ומהו ביזיון, וכמה אפשר להיפגע מעזות הפנים של העולם.

צדיק ורעוע לו

היום, יותר מתמיד, אני אוהבת את הסיפורים על הזוג בן דוסא, כיוון שהם לא מנצחים אותי אלא מזכירים לי את עצמי. הם מציגים מודל שברירי של צדיקות. הכי צדיק הוא האנטי-צדיק, הוא הצדיק ורעוע לו. הוא הצדיק המתבייש להראות את חסרונו ברבים. צדיק עם חוסר בטחון עצמי – הלוואי שיהיו לנו עוד כמה כאלה.

פרשת תרומה

רק אלוהים לא מתבייש לקבל תרומות. אלוהים מוכן ששולחנו יבנה מתרומות, ושהלחם שעליו יהיה גם הוא תרומה. אלוהים יכול להרשות

לעצמו לקבל תרומות, כיוון שאיש לא חושד בו שאין לו. ואנחנו – לנו קשה להפגין חולשה, וקשה לבקש תרומה.

לשולחן של אלוהים ארבע רגליים, לשולחן של הצדיקים – שלוש. ההבדל הזה יכול להסביר הרבה. שלוש הוא מספר המציין את הסדר הרגיל. את המצב הנורמלי (על שלושה דברים העולם עומד. שלושה שותפים לאדם, ועוד...) ארבע הוא מספר הנמצא מעל הסדר הטבעי. ארבע שובר את הסדר הרגיל. ארבע הוא מספר של אלוהים. מי שיש לו ארבע רגליים לא מפחד. מי שיש לו שלוש – נזהר לא לשדר חולשה, ולא לרעוד באף אחת מהרגליים.

שבת שלום