חזקים רק בדיבורים. כישלון הליגה הערבית בסוריה
"האביב הערבי" העניק לליגה הזדמנות מחודשת להוכיח את עצמה כנציגת הרעיון של הסולידריות הערבית. דווקא בשעת המבחן היא נחשפה כמשמרת השלטונות הישנים ולא כמגן העמים
קיבלו ציון "נכשל":
- הליגה הערבית: לשלוח כוחות או"ם לסוריה
לאור תפקידה השולי של הליגה הערבית באירועי המזרח התיכון בעשורים האחרונים, איש בעולם הערבי לא ציפה ברצינות להתערבות מעשית של הליגה לטובתם בדיכוי המהומות בסוריה. נהפוך הוא, הליגה מצטיירת בעיני העמים הערביים כנציגתם של אותם משטרים אותם הוא מעוניין להפיל.
התסכול הערבי מהליגה לא נולד עם "האביב הערבי". הליגה שנוסדה בשנת 1945 כוללת כיום נציגים של עשרים ושתיים מדינות ערביות, ומייצגת אוכלוסייה של כ-354 מיליון בני אדם המתפרשים על שטח של כ-14 מיליון קמ"ר. פוטנציאל העושר של כלל המדינות החברות בליגה מתפוקת נפט הוא אדיר. למעשה, הליגה הערבית אמורה הייתה לרכז עוצמה פוליטית וכלכלית השקולה לפחות לזו של האיחוד האירופי. אולם המציאות שונה לחלוטין. הליגה אינה תורמת להגשמת חלום האיחוד הערבי, כי אם מנציחה את הפירוד בין המדינות.
כשעיקרון אי-ההתערבות הופך לערך עליון
לליגה הערבית ישנה אמנם תרומה מסוימת לתיאום פעילות ערבית משותפת בעניינים רבים, כגון בריאות, חינוך ותרבות. אולם היא סובלת משיתוק בענייני פוליטיקה וצבא כי היא מעמידה כערך עליון את עיקרון אי-ההתערבות של מדינה בענייני זולתה.
בדומה לארגון האו"ם, החברות בליגה הערבית חתומות על אמנה, לפיה יש למנוע שימוש בכוח לפתרון סכסוכים במזרח התיכון. חוקי הליגה קובעים כי ההחלטות המתקבלות בכינוסיה מחייבות רק את מי שתמך בהן, ובשל כך היא מהווה גוף חסר שיניים.
בעשורים הראשונים לפעילותה רשמה לעצמה הליגה הערבית מספר הישגים מוגבלים, כגון תיאום המלחמות נגד ישראל והקמת הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ב-1964. הליגה לא מנעה את פלישת סוריה ללבנון (1976) או את פלישת עיראק לכוויית (1990). גם הישגי הליגה בעשורים האחרונים היו מוגבלים למדי. הצעד החריף ביותר שמסוגלת הליגה לבצע כנגד מדינה ערבית הינו השעיית חברותה.
מצרים, שעמדה בראש הליגה הערבית ואירחה את המטה המרכזי שלה, סולקה ב-1979 מהארגון בעקבות הסכם השלום עם ישראל. מטה הליגה ותפקיד המזכ"ל עברו זמנית ממצרים לתוניסיה. מצרים שבה למעמדה רק ב-1990 בעקבות שינוי עמדת הליגה בנוגע לישראל. הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן ב-1994 גרמו ליצירת גוש מדינות בליגה התומך בתהליך השלום עם ישראל.
"הליגה העברית"
בכינוס הליגה הערבית שנערך בביירות ב-2002 אף יזמה סעודיה הצעה לשלום מלא עם ישראל הכולל את כל מדינות ערב, תמורת חזרתה לגבולות 1967. לא רק שהצעה זו לא זכתה לתמיכת הרחוב הערבי כלל, אלא שהיא זכתה ליחס צונן מצד ישראל. ביקורת רבה הופנתה בעולם הערבי כלפי הליגה בשל יוזמת השלום עם ישראל ובגלל שיתוף הפעולה שלה עם האו"ם. רבים בעולם הערבי קוראים לליגה הערבית בלעג "אל-ג'אמעה אל-עבריה" ("הליגה העברית").
המהומות בעולם הערבי העניקו לליגה הזדמנות מחודשת להוכיח את עצמה כנציגת הרעיון של הסולידריות הערבית. אולם בשעת מבחן זו, נחשפו פניה של הליגה דווקא כמי שמעוניין לשמר את שלטונם של המנהיגים הערבים ולא להגן על העמים הערביים. נביל אל-ערבי, המזכ"ל החדש של הליגה, אמנם הפיח בה רוח חדשה ודאג לגנות מנהיגים שדיכאו באלימות רבה את המהומות בארצם ולהשעיית חברותן של לוב וסוריה. אולם הגינוי היה בהחלט סלקטיבי ומחשיד.
המטרה של שליחת הפקחים לסוריה הייתה לתת הזדמנות למשטרו של בשאר אסד לסיים בעצמו את האלימות. בכך קיוו נציגי הליגה למנוע את התפשטות "האביב הערבי" לארצם. העובדה שהפקחים עצמם נחשפו לירי ונפצעו מהווה סטירת לחי לליגה הערבית ומסמלת את החידלון של הגוף הכלל-ערבי שעדיין לא מילא כראוי את התפקיד שלשמו הוא הוקם.
ד"ר ירון פרידמן, בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מלמד ערבית ומרצה על האיסלאם בטכניון במחלקה ללימודים הומניסטיים, בבית הגפן ובמכללת הגליל. ספרו "העלווים - היסטוריה, דת וזהות", יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010
לפנייה לכתב/ת 
