"ככה את לא יוצאת מהבית!"
הם מתנסים בתספורות מוזרות, בעגילים במקומות הזויים או סתם בבגדים שאנחנו ממש לא מבינים איך מישהו מעלה על דעתו ללבוש. אבל זו רק הדרך שלהם להיות מיוחדים - כמו כולם. אלי זוהר ניב בפרק נוסף על ההתמודדות עם גיל ההתבגרות
האם שהתקשרה אליי נשמעה מאוד-מאוד כועסת: "אוקיי, אז הילד בגיל ההתבגרות. אוקיי, אני מקבלת את זה. אבל לבוא לחתונה של אחותו ככה? עם הבגדים הזרוקים האלה והכובע הטיפשי הזה? שלא לדבר על התסרוקת המגוחכת שהוא מסתובב איתה בחודשיים האחרונים. שעה לוקח לו לסדר אותה בבוקר, שעה! ומילא שהוא הולך ככה לבית הספר כל יום, אבל לחתונה משפחתית שכולם יהיו שם ויראו אותו ככה? עד כאן! הוא לא יעשה לי בושות כאלה. בואי תגידי לי איך אני משכנעת אותו להתלבש כמו בנאדם בלי שזה יגיע לצרחות ומריבות עד השמיים".
קראו עוד על גיל ההתבגרות:
גיל ההתבגרות: לאן נעלם הילד המתוק שלי?
פתאום זה היכה בי: הילדה מתביישת בי!
בת ה-16 רוצה לישון עם החבר: איך יוצאים מזה?
נשמע מוכר? כל מי שחי במחיצת מתבגרים מכיר היטב את העיסוק הבלתי פוסק שלהם באיך שהם נראים: שעות מול המראה בחדר, מודדים בפעם המי-יודע-כמה את כל הבגדים בארון, מעצבים את שיערם בג'ל, בודקים איך הם נראים עם שביל באמצע, שביל בצד, אסוף, פזור וסתם פרוע, מוסיפים צעיף, איפור, תכשיט, אביזר כזה או אחר, עד שימצאו את המראה שיפיס את דעתם.
ולא שזה פשוט. הם מוכנים לקום בשביל זה כל בוקר שעה אחת מוקדם יותר, כי, כידוע, בית ספר זה לא רק לימודים.
מדובר כאן בסוג של אודישן בו הם יעמדו מול החברים שיסקרו אותם מכף רגל ועד ראש, יעירו הערות (גלויות וסמויות), ויחרצו אות גורלם. כן, עד כדי כך, לפחות בעיניהם - כי עבור המתבגר שלנו המראה החיצוני הוא הדבר הכי חשוב שיש. זה, והחברים כמובן.
למה זה כל כך חשוב לו?
ובכן, המתבגר שלנו, כאמור, עדיין לא באמת יודע מי הוא, במה ייחודו, מה הוא שווה. הוא עוד לא צבר הישגים מרשימים, אין לו עדיין רזומה מפואר שהוא יכול להתהדר בו. הוא נמצא בשלב של חיפוש ותהייה, שלב של בנייה עצמית, וכרגע המראה החיצוני הוא כרטיס הביקור היחיד שיש ברשותו. אותו הוא מציג לראווה, ועל פיו, לתחושתו, הוא נמדד. מבחינתו על זה יקום וייפול דבר. אז שזה לא יעסיק אותו שעות נוספות? כשהוא מרוצה מאיך שהוא נראה העולם מחייך אליו והכל טוב. לעומת זאת, כשהוא לא - כדאי לתפוס מרחק. כל עולמו חרב עליו ואנחנו שומעים ו/או חשים בזה היטב.
למתבונן מהצד (קרי אנחנו, ההורים), לא תמיד ברור מה קורה כאן. בסדר, זה חשוב. אבל מה בדיוק יעשה לו טוב? מה ישביע את רצונו?
אם ננסה לתמצת במשפט אחד מה המתבגר רוצה, נוכל לומר ששאיפתו היא להיות הכי מיוחד - כמו כולם. אתם מוצאים כאן סתירה? אז זהו, שהוא לא. והרי ממילא (בואו נזכיר לעצמנו) המתבגר שלנו הוא שילוב ייחודי, בלתי אפשרי בעליל, של סתירות. אז הנה עוד אחת...
נתחיל מזה שהמתבגר רוצה להיראות טוב. הכי טוב שאפשר - וזה ברור. גיל ההתבגרות זו תקופה רווית הורמונים, שבה יש המון התעסקות בזוגיות, במין ובמיניות, ולשם כך כדאי שתראה במיטבך, שיתאהבו בך, שיבחרו בך. מראה אטרקטיבי בהחלט עוזר לזה לקרות.
בו–בזמן, בכפיפה אחת עם הרצון להיות שונה, יחיד ומיוחד, מתקיים במתבגר הצורך העצום להיות כמו כולם. כי מי הוא בלי החבר'ה? ואז, מה שאנחנו רואים זו קבוצה של מתבגרים הלבושים כולם בדיוק אותו דבר, עם סממני זיהוי בולטים להיותם חלק מקבוצה מאוד מסויימת בעלת אפיון מובהק. למשל בנות המתהדרות בסקיני ג'ינס, של אותה חברה ובאותו צבע בדיוק, אליהם מצטרפת חולצית קטנה וצמודה ואולי גם צעיף/ תיק/ קישוט לשיער - זהה לחלוטין אצל כולן; או חבורת בנים חמושים בכובע מצחייה הפוך, הלובשים כולם מכנסיים מרובי כיסים ורוכסנים הגדולים עליהם בכמה וכמה מידות, שמשתלשלים מטה וחושפים תחתוני בוקסר מגניבים.
לקבוצות האלה יש כל מיני שמות המגדירים את מהותם: ה"פריקים", ה"ערסים", ה"קולים'" ה"גיקים" (החנונים), ה"ורודות", ה"שמאלנים", ה"סקייטרים" ועוד ועוד. כל מקום והשמות שלו, אבל הרעיון המרכזי דומה: הבגדים המאוד מסויימים האלה מגדירים עבורם מי הם, מהי זהותם. ובגיל ההתבגרות זו נחמה גדולה.
אלא שלא קל למתבגר להרגיש טוב עם איך שהוא נראה בשלב המסוכסך הזה. יש לו המון תלונות על מראהו החיצוני, ולא פעם הוא נטפל לחלק אחד מסויים בגופו שלא מוצא חן בעיניו (אף, אוזניים, ישבן) ולא מרפה. גם האמירות והחיזוקים שלנו לא תמיד מתקבלים בברכה, אנחנו מבחינתו "קהל מכור" ומהמקום הזה אנחנו הופכים לחשודים בחוסר אובייקטיביות.
במקביל לכל אלו (כאילו לא די בהם) המתבגר שלנו צריך להתמודד עם "תופעת הקהל המדומה", תופעה המאלצת אותו לחיות בתחושה מתמדת כאילו כל הזמן מישהו מסתכל עליו ובוחן אותו, ורואה (איך לא) את כל הפגמים האפשריים הקיימים בו. משהו כמו המראה המגדילה של הקוסמטיקאית. תארו לכם. ובואו נזכור שגם ככה אין לו דימוי עצמי מי-יודע-מה בתקופה מטלטלת זו של חייו.
לא קל, הא? עכשיו שערו בנפשכם מה קורה לו כשהוא קם בבוקר עם, שומו שמיים, חצ'קון חדש על הלחי. אלוהים אדירים! מבחינתו כל הפנים שלו הם חצ'קון אחד גדול ונורא, וכל מי שמסתכל עליו רואה רק אותו. את זה - ורק את זה. אז מה הפלא שהוא מחליט בשנייה אחת, באימפולסיביות אופיינית, שהוא לא הולך היום לבית הספר? איך הוא יתמודד במצבו עם מבחן הקבלה היומי של החברים? קשה, קשה...
אז עכשיו אתם מבינים יותר למה כל כך חשוב לו להיצמד למכנס מסויים, ולא חשוב לאיפה הוא הולך, או לתסרוקת מוזרה המכסה את מחצית הפנים ומקשה על הראיה?
עבור המתבגר שלכם זה הרבה יותר ממראה חיצוני. זו ויזה לאיזשהו שקט רגעי, חוף מבטחים, לפחות ליום הקרוב.
ואיך אנחנו, ההורים, יכולים להתמודד נכון וטוב יותר עם נושא חשוב זה?
1. כבדו את רצונו
"רצונו של אדם - כבודו". המתבגר שלכם עובר כל כך הרבה טלטלות ומהפכות בימים אלו. לא קל ולא פשוט לו. הוא המבקר הקטלני ביותר של עצמו, וממש לא צריך את זה גם מכם. הימנעו מביקורת, שיפוטיות, עלבונות, וכל תגובה מקטינה אחרת. אפשרו לו להביא לידי ביטוי את דעותיו וטעמו, גם אם הוא שונה משלכם וגם אם זה לא נראה לכם. זה לגמרי שלו וזה חלק מרכזי בתהליך העצמאות והנפרדות שלו מכם. ואגב, ככל שתוכלו לפרגן לו יותר, לסמוך עליו ולשחרר אותו (במקומות שזה ניתן ומתאים - ובבקשה מכם, הרחיבו את הנישה הזו...), כך הוא גם יסכים להקשיב וליישר אתכם קו כשאתם תבקשו ממנו.
2. בחרו את המלחמות שלכם
חסר על מה לריב עם מתבגר? סגנון לבוש ומראה חיצוני הם דוגמה טובה לנושא שבהחלט אפשר להרפות ולשחרר ממנו: תסרוקת מוזרה, צבעים מוגזמים, ג'ינס אחד בלוי שהוא לא מוכן להיפרד ממנו, ואפילו נזם באף. רוב הדברים האלה הם הפיכים. הזכירו לעצמכם שכל מה שאתם רואים כאן זה זמני. סוג של פורים הנמשך כמה שנים. זו תקופה וזה עובר. מה שנשאר זה הקשר והיחסים ביניכם - ובזה חשוב שלא תפגעו.
3. החמיאו לו במידה
ובהתכוונות מלאה גם על איך שהוא נראה, ברגעים שאתם באמת נפעמים: "וואו! השמלה הזאת ממש מחמיאה לך!". עשו זאת גם אם הם הודפים כלפי חוץ את המחמאה. האמינו לי, היא נקלטה ונשמרה והיא מחממת את הלב. במקביל, ולא פחות חשוב, החמיאו ושבחו אותם גם על יכולות וכישורים אחרים, שלא קשורים למראה חיצוני. כך אנחנו מעבירים מסר (בלי להגיד את זה ממש) שיש עוד דברים שנחשבים בעינינו ושמראה חיצוני זה לא ה-דבר הכי הכי חשוב בעולם.
4. כמה אתם עסוקים במראה חיצוני?
בינינו, אם אתם עסוקים עד בלי די באיך שאתם נראים (דיאטות, חיטוב הגוף, שופינג, איפור, תסרוקות, ניתוחים פלסטיים וכו)',
זה לא משנה מה תגידו. המעשים שלכם מעבירים את המסר הכי ברור והכי מהיר שיש וגם פה - הדוגמה האישית היא שאומרת את המילה האחרונה. זה עובר הלאה, אם בהעתקה וחיקוי ואם בתגובה נגדית של אנטי, כלומר - להיות הכי לא מטופח שאפשר.
5. עיסוק בדימוי גוף
מתחת לכל ה"תחפושות" שהמתבגר עוטה על עצמו מסתתר עיסוק בלתי פוסק ומאוד חשוב בדימוי גוף. זהו רובד עמוק יותר של תפיסת המתבגר את עצמו, עד כמה הוא מרגיש נוח וטוב בתוך גופו שלו. התחושות האלה של המתבגר מושפעות ממסרים שהוא קולט מהחברים שלו, מהתרבות בה הוא חי, וכמובן מהבית, מאיתנו ההורים. העיסוק הזה קיים גם בשלבים מוקדמים יותר ומתעצם מאוד בגיל ההתבגרות.
בשלב הזה נראה יותר תופעות של הפרעות אכילה (בולימיה, אנורקסיה) ועיסוק אובססיבי בספורט ודיאטות למיניהן. וחשוב גם שנזכור שאנחנו חיים בחברה המקדשת את חשיבות המראה חיצוני, שאידיאל היופי שלה הוא מראה רזה מאוד וחטוב. הם קולטים את זה מכל עבר: סרטים, פרסומות, טלוויזיה, מגזינים - גם באופן בלתי מודע. היום, יותר מתמיד, חשוב לשים לב למסרים שאנחנו מעבירים, באופן ישיר ועקיף, להיות קשובים וערניים למה שקורה אצל המתבגרים שלנו. במקרים בהם אתם מודאגים, מבולבלים, תוהים - אל תהססו לפנות לייעוץ שיעשה לכם סדר ויעלה אתכם שוב על דרך המלך.
הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
