המשחק האחר של החרדים

החרדים לא פראיירים. עם חוק טל או בלעדיו, ברור לכל בר דעת שאין שום אפשרות לגייס בכפייה עשרות אלפי אברכים, וגם לא להכניס את כולם לכלא. אז אפשר להתעצבן ולחרוק שיניים, אבל גישה בוגרת יותר תהיה לנסות ולהבין את המציאות כפי שהיא, ורק אז לבחון איך לשנות אותה.

בואו נעשה כמה ניסויי מחשבה: מה היה קורה אילו החרדים היו מסרבים להתגייס, בשל היותם דוגלים בפציפיזם קיצוני, מבית מדרשו של מהטמה גנדי? האם גם אז הייתה התקשורת רודפת אותם בחימה שפוכה - או שמא היינו מגלים לפתע שפע של כבוד וסובלנות, כלפי אותה עמדה ראויה להערכה? ומה היה קורה אם חיילים דרוזים, נוצרים או מוסלמים, היו מסרבים בשם אמונתם לשמוע שירת נשים? האם הרמטכ"ל היה ממהר להוציא פקודה המחייבת אותם לעבור על דתם, או שהיה נמצא פיתרון יצירתי יותר?

עוד בערוץ הדעות של ynet:

היכנסו מתחת לאלונקה למען האחיות / שאולי קבסה

סקעת, צא להן מהרחם / שי זמיר

החילונים לא קולטים. לאן נעלם הפלורליזם? (צילום: רויטרס)

איך קרה שאת כל הסובלנות והפלורליזם אנו מוצאים ביחס לכל דת ואידיאולוגיה שהיא, חריגות ככל שתהיינה, ורק כשזה מגיע ליהדות אנו נתקלים לפתע בדמוניזציה ובדה-לגיטימציה בממדים מפחידים? אני יכול לחשוב על כמה סיבות לכך: אחת מהן היא שהציבור חילוני פשוט מתקשה לקבל ברצינות את הגישה הדתית-חרדית. הוא לא קולט שיש כאן באמת השקפה אידיאולוגית, מגובשת ומסודרת, ושאנשים באמת מאמינים בה בכל לבם. בעיניו, ה"דוסים" רק עושים הצגות כדי להשתמט ולנצל אותו. אז מה הפלא שהוא מתעצבן?

כאשר מדובר ב"אחר" מובהק, האדם המערבי יונק עם חלב אמו את הציווי לקבל ולהכיל אותו: "כל אחד והאמת שלו", "איש באמונתו יחיה", "הם לא פחות טובים, רק שונים" - כל הססמאות הללו הן לחם חוק בעולם הפוסט-מודרני. אדרבה, ככל שאדם מסוים, קבוצה או תרבות מערערים יותר על מוסכמות, יותר נון-קונפורמיסטים, יותר שונים ואחרים - הכבוד וההערכה כלפי האותנטיות והמקוריות שלהם יהיו גדולים יותר.

יש מקום במגרש לכולם

כל זה, כאשר מדובר באיזה מישהו "מבחוץ", באיזה הודי או סיני או צ'רקסי, מוסלמי, מורמוני או בחבר בכת הארי-קרישנא. הם הרי באמת אחרים, אבל החרדים והדתיים? הם יהודים וישראלים כמונו, אז מה הם עושים הצגות? באיזו זכות הם משתמטים מהצבא, וחיים בבערות, ומדירים נשים, ומקימים משפחות ברוכות ילדים? הם הרי לא באמת מתכוונים לכל הסיפורים שלהם על אלוקים והתורה וכל זה. זה רק תירוץ בשביל לנצל אותנו. מה, לא?

אז זהו, שלא. הגיע הזמן שהציבור החילוני יתחיל לקחת את הציבור הדתי והחרדי ברצינות. תאמינו או לא - אנחנו באמת מאמינים במה שאנחנו עושים. אנחנו מאמינים באלוקי ישראל, בתורה, ובאורח חיים של רוחניות וצניעות. זו לא תוצאה של בערות ואמונות תפלות, אלא של מסורת, לימוד וחוכמה עתיקה. ואנחנו לא עושים את זה רק כדי להשתמט או להרגיז מישהו. אנחנו פשוט אחרים. זה הכול.

נכון, יש הרבה דמיון בינינו. בעיקר כשמדובר בציבור הדתי לאומי, אנחנו שותפים לחלק גדול מאותם ערכים, תרבות, והשקפות של הישראלי הממוצע. אנחנו לומדים יחד באקדמיה, עובדים יחד ומשרתים יחד בצבא. אבל יחד עם כל זה, אנחנו אחרים. יש לנו עולם מלא של אידיאלים, השקפות ואמונות משלנו, שלעתים עומד בסתירה עם זה החילוני. אז מה? כדי להיות "אחר" לגיטימי שחס-מלפגוע-בו לא חייבים ללבוש כאפייה או נוצות על הראש.

כאשר כולם משחקים את אותו המשחק, אין מקום למי שמסרב לשחק לפי הכללים, אבל כאשר יש אנשים המשחקים משחק אחר, אפשר לצפות מהליברל המערבי שיגלה פתיחות וסובלנות כלפי אורח החיים האלטרנטיבי. לשם כך, עליו להבין שהחרדים והדתיים אינם חלק מהמשחק שלו, וממילא אין לצפות מהם שיפעלו לפי אותם כללים. הם משחקים משחק אחר, דומה מאוד אמנם לזה שלו, אבל בכל זאת אחר. והם לוקחים את "המשחק" שלהם מאד ברצינות, לא פחות ממנו, ובטח לא פחות מכל פציפיסט אידיאולוגי או נזיר בודהיסטי. המשימה היא לא להכריח את כולם בכוח לשחק את אותו משחק, אלא לנסות ולמצוא מקום במגרש עבור כל הקבוצות השונות. אם אתם לא מצליחים, פשוט תדמיינו שמדובר במוסלמים. השאר יבוא לכם בקלות.

הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il