מזל טוב בון ג'ובי! תפתח, הכנו מתנה
בקעקוע נצחי של סופרמן, עם מגפי בוקרים מחודדים ומוזיקת רוק שמרעידה לבבות, ג'ון בון ג'ובי מבוקש, גם בגיל 50. אור ברנע חוגג את היובל ועוטף לו במתנה את רגעיו הגדולים עם ברכה יפה. חושבים שהוא יגיע מתישהו לקחת אותה?
סוף השבוע הזה יהיה שייך רק לך. משפחתך, החברים, הלהקה והמעריצים יקדישו לך את כל האהבה שבעולם. יחד איתך הם ישמחו בהגעתך אל גיל 50. אבל אתה וודאי תרצה שלא לעורר עניין רב, לחגוג באינטימיות ובנועם, אולי אפילו תרגיש מובך מהמעמד, שכן התחלת את מסעך האינסופי בעולם כבר לפני שלושים שנה, כשהיית רק בן 20.
בחגיגות יום הולדת שכאלה, אי אפשר שלא לחוש את תחושת הסיכום באוויר. ובכל זאת, אנחנו מקווים שתאהב את המתנה הצנועה שלנו, את הרגעים שאתה יצרת - ותמיד יישארו איתנו. ככה נוכל גם אנחנו לחגוג בקטן את המאורע, ובגדול את המוזיקה שלך.
צפו: בון ג'ובי קורע מצחוק כשהוא מגחך על עצמו בתוכנית "סאטדריי נייט לייב"
נופי ניו-ג'רזי המוכרים לך וודאי נראים לך מעט אחרת היום. בכל זאת, אי שם לפני 30 שנה היית נער מתבגר שמבריז מבית הספר ויוצא לנגן במועדונים קטנטנים בעיר. היום, כשאתה חוזר לשם, אתה השליט הבלתי מעורר (תואר שאתה חולק יחד עם ברוס ספרינגסטין, בכל זאת). כנראה שיש קסם באותה מדינה שמשקיפה על ניו-יורק מהגדה המערבית של נהר ההאדסון, שרק מי שגדל בה יכול להסביר. כי אף פעם לא שכחת אותה והמשכת לדבר ולשיר עליה גם שהפכת לאחד מכוכבי הרוק הגדולים בעולם.
הכיבוש מתחיל: Livin' On A Prayer
שנות השמונים היו הזמן שלך להאיר: עמדת שם על הבמה, עם קילו של ספריי כדי לנפח את השיער הארוך, בנדנה, ג'ינסים קרועים וצמודים לנשמה ומגפי בוקרים מחודדים. כבר ב-85', שנה אחרי צאת האלבום הראשון שלכם, הכריזו עלייך כסמל סקס. ידעת כבר אז להשתמש במוחצנות הזו לטובתך, לעמוד בראש להקתך בגבורה ולרכב על הגל האדיר של הגלאם והרוק'נרול, כשכל הזרקורים מופנים אלייך.
בשיא הגלאם: You Give Love A Bad Name
ב-86', שנה בה רבים ממעריציך היום עוד זחלו בחיתולים, אולי אפילו לא נולדו - הנחלת עם להקתך מכה בומבסטית כשהוצאתם את "Slippery When Wet" האלבום השלישי שאף חובב רוק'נרול לא יכול להרשות לעצמו לפספס. במעילי עור עם פרנזים הבאתם לעולם את ההמנונים של שנות השמונים שכנראה אף פעם לא יעלמו מהשטח. שירי אצטדיון מושלמים כמו: "Livin' On A Prayer" ו-"You Give Love A Bad Name".
רגע מנצח: Wanted Dead Or Alive
ניצחת עם השירים האלה כששרת אותם בכל החוזק. עד היום קשה למצוא מעריצים שלך בפרט ושל רוק בכלל שלא ירימו את האגרוף באוויר כשהאחד מהשניים האלה יתנגנו, גם אם הם יושבים בפיג'מה בחדר, מול המחשב. סיטואציה אולי קצת מביכה, אבל בינינו, אי אפשר לברוח ממנה.
תרימו ת'אגרוף גבוה באוויר: Bad Medicine
רגע הניצחון הגדול מאותו האלבום היתה דווקא בלדה. קראו לה "Wanted Dead Or Alive". אתה ושותפך האהוב ריצ'י סמבורה המחזתם בדיוק רב את המשימה הגדולה בחייכם: "אני קאובוי, על סוס פלדה אני דוהר, ואני מבוקש, מת או חי".
אלה אותם מילים שהגדירו אתכם, את תחושת הרוק'נרול העילאית והמנצחת. כבשתם את המקום הראשון, כשהעקב במגפי הבוקרים שלכם בועט בחצץ לעבר המתחרים מאחוריכם. סולו הגיטרה של סמבורה באותו ההמנון, צרוב עד היום בראשם של מעריציך כאחד מהסולואים הגדולים בכל הזמנים. גם כשהוא מגיע, הם לא יכולים שלא לחוש בתוך פרסומות של קוקה קולה, עם חיוך ענק על הפנים וידיים מורמות למעלה, מרחפים באוויר בהילוך איטי.
קאמבק מפתיע ומושלם: Keep The Faith
אחר כך גם הגיע עוד אלבום אדיר בשם "New Jersey", על שם אותה העיר שעיצבה אותך כילד. נחתת הישר במקום הראשון באמריקה עם עוד שירים מפלצתיים כמו: "Bad Medicine" (אחד השירים הכי יפים שלך עד היום) ו-"Lay Your Hands On Me". גם באלבום הזה הגיעה בלדה כובשת בשם "I'll Be There For You" ששימשה פסקול עבור מיליוני אוהבים בכל פינה קטנה בעולם.
הפעם הראשונה שלכם: Always
ארבע שנים חלפו, לקחת קצת אוויר לנשימה מהלהקה ואז חזרת להוביל את אחד הקאמבקים המוצלחים בתולדות הרוק. יחד עם החברים, זנחתם מאחור את השיער הנפוח ואת הגלאם שיק, הפכתם עדכניים יותר למוזיקת הדיסטורשן ששלטה אז בעולם, וגם אז בדרככם הקיטשית אבל הבלתי נמנעת, הפכתם מנצחים.
עם בואו של תור הזהב של MTV, שיר אחרי שיר מתוך "Keep The Faith" כבשו את המסכים בסלון. שיר הנושא של האלבום הציג "בון ג'ובי" אחרת, אמנם מתבגרת, אבל גם אז נערים רצו הביתה אחרי בית הספר בשביל לתפוס את הקליפ על המסך. הנערות גם הקדישו תשומת לב יתרה אל הפריזורה החדשה שלך ואל הקעקוע הקטן עם סמלו של סופרמן של כתפך. לא יכולת לבחור סמל טוב יותר ללכת איתו לעד. גם אחרים יזלזלו וישנאו בהמשך, אתה תדע שאת הבלתי יאומן כבר עשית.
Bed Of Roses. בקליפ, ריצ'י סמבורה מגדיר מחדש את הביטוי "סולו צוקים"
הרומנטיקה בבלדות הבומבסטיות לא הרפתה והקליפים בטלוויזיה לא פסקו. הפכת לפסקול של ריקודי הסלואו. אני לא יודע מה קרה במסיבות כתה בשאר העולם, אבל תדע שכאן אצלנו בכל מסיבה בה הגישו חצי פיתות עם חומוס ומלפפונים חמוצים, כולם חיכו לרגע בו יידלק האולטרה הסגול והשיר "Always" יתנגן. אז הבנים יוכלו לגשת לבנות ולהכריז על מיקומן בסולם האהבות. זה קרה גם ב-"Bed Of Roses" וב-"In These Arms" והם הגיעו גם בנשיקה הראשונה או בלילה האינטימי הראשון של הבוגרים יותר. אני יודע, היום זה נראה דביק ומטופש, אבל היי, זה באמת קרה, תשאל את הטוקבקיסטים.
אלו החיים שלו: It's My Life
עוד אלבום יצא, עוד חלומות הגשמת ויעדים כבשת. אחרי עוד הפסקה ארוכה, כהרגלך חזרת עם הלהקה בתחילת העשור הקודם עם "Crush" ושוב זכיתם לקאמבק אדיר עם להיטים כמו "It's My Life" ו-"Say it Isn't So". חלק ממעריציך מהשמונים והתשעים (ביניהם כותב מכתב זה) יאמרו שהחל מאותה נקודה, הרוק המנצח של "בון ג'ובי" נחלש - ולמרות זאת רק המשכת לטפס על ההר הענק. אלבום אחרי אלבום, סיבוב הופעות עצום אחד אחרי השני, מיליונים על גבי מיליונים של דולרים, נשארתם אחת המעצמות הגדולות בעולם, ו-30 שנה אחר כך, אתה בן 50, ונדמה שאין לכך סוף. רק לפני שנתיים סיבוב ההופעות שלכם היה לרווחי ביותר של אותה השנה. היית מאמין?
גיבור לבדו: Blaze Of Glory
גם ללא הלהקה מצדדיך ומאחוריך, היית גיבור לבדך: בתפקידך כשחקן בסרטים רבים או בשירי הסולו שלך, אותם מוביל ללא ספק "Blaze Of Glory", עוד בלדת בוקרים שהוציאה ממך את כל הטוב. בלדה שנכללה בפסקול הסרט המצוין "Young Guns II" ובעקבות השיר גם היית מועמד לפרס האוסקר הנכסף.
והנה, אחרי כל כך הרבה שירים ושנים, לפני כשנה וחצי סיפרת בשידור חי ללארי קינג ב-CNN, מול כל העולם, ש"בון ג'ובי" מגיעה סוף סוף לישראל ושתופיעו באצטדיון האולימפי שלנו. אבל מסיבה לא ברורה, עוד לא הגעת. לא ברור מה השתבש בדרך ואולי דחיתם את הרגע לשנים הבאות, אבל ביום הולדתך ה-50 היום, תדע ג'ון שגם אם תחליט להגיע רק בגיל 60 - עדיין נקבל אותך, הלילה בזרועות אלה.
מזל טוב קאובוי,
אור
