בן השכנים יתגייס לצבא כדי להציל אותנו? זה רצח

בטור הזה אני ממשיך בתיאור העקרונות המנחים של האנרכיסט הקפיטליסטי מורי רוטברד. אבל גם בטור הזה אני עדיין לא ניגש לדברים המוזרים או הסנסציוניים שלו, אלא ממשיך לעקוב אחרי תפישות הבסיס.

לכתבות נוספות של אושי שהם-קראוס

למי שלא מתחשק לקרוא על הקרבת היחיד לטובת הכלל, על תועלתנות ועל "במותם ציוו לנו את החיים", אני ממליץ לחכות לטור הבא, אז נראה איך נראית מערכת משפט פרטית עסקית, משטרות פרטיות ורחובות פרטיים. אבל אלה, כאמור, בשבוע הבא.

הפעם נברר מהו, לפי רוטברד, ליברליזם אמיתי ונראה שלדעתו אנחנו רחוקים מאוד מישום של שיטה כזו במדינות המערביות שלנו.

המשולש של רוטברד

הליברליזם לפי רוטברד מסתובב לו בין שלושה הוגים: אדם סמית, ג'ון לוק וג'ון סטיוארט מיל (וג'רמי בנתאם מורו). אמרנו כבר בטור הקודם, ונחזור בשורה או שתיים; על פי לוק, לכל אדם יש מה שנקרא זכויות בסיסיות, טבעיות שלא ניתן להפר. ואלה הן: הזכות לחיות, הזכות להיות חופשי והזכות להחזיק את הרכוש שלך.

התפקיד של המדינה, לפי לוק, צריך להיות ממש מצומצם. היא פשוט צריכה לדאוג לכך שהאזרחים שלה יצליחו להגשים את הזכויות הטבעיות שלהם. היא צריכה להתערב כאשר, למשל, אדם מסוים פוגע בחיים של זולתו, ברכושו או בחירות שלו. חוץ מזה, היא צריכה להיות יפה ולשתוק.

כשמורי רוטברד קורא את הדברים האלה הוא אומר לעצמו: "זהו ליברליזם אמיתי". אז מה הבעיה? נשאל? האם אנחנו לא חיים במדינות ליברליות שפועלות בדרך שתיכנן לנו ג'ון לוק? לא! אנחנו לא.

כך חושב לפחות רוטברד. הוא מאמין שהליברליזם הזה שאפיין, למשל, את אבות המהפכה האמריקאית, התדרדר בגלל חשיבה תועלתנית. והחשיבה הזו היא פרי הגותם של ג'רמי בנתאם וג'ון סטיוארט מיל תלמידו. נסביר אותה כאן בקיצור.

מקסימום תועלת למקסימום אנשים

בואו נחשוב על מלך עתיק. המלך הזה חושב על כמה דברים והחשוב ביותר בניהם הוא על עצמו. הוא רוצה פאר לעצמו, ועושר ואושר והמון כבוד. אם אפשר אז גם שייזכר כמפואר וענק בהיסטוריה. כולנו למדנו על שליטי עבר כאלה. מה שמאפיין אותם (ואני מפשט, ברור) הוא חשיבה על התענוגות שלהם ועל התועלת שלהם. הם דאגו לעצמם. הנתינים שלהם לא כל כך הטרידו את רובם.

מכאן מתחיל ג'רמי בנתאם. הוא מסתכל על הגישה הנהנתנית לחיים (ביוונית עתיקה: הדוניזם) ואומר לעצמו. רגע, זה ממש לא רע. טוב מאוד שהאדם יהנה בחיים. אבל, הוא אומר, לא הוגן שאדם אחד יהנה על חשבון כל העולם, כמו המלך בדוגמה שלנו. ואז הוא אומר לעצמו (ולנו) שלשליטים יש תפקיד אחר בחברה מודרנית, הוגנת ואולי ליברלית. והתפקיד הזה הוא לגרום הנאה לנתינים שלהם.

מוזר? בואו נעצור לרגע. המלך, כמובן, לא צריך לעשות נעים בגב לנתינים שלו ולא לשעשעע אותם. זה כמובן יותר רציני. הוא צריך לדאוג להם לחיים טובים. והעקרון של בנתאם אומר ש"המעשה המוסרי והצודק (למשל אקט שלטוני) הוא להביא מקסימום הנאה למקסימום אנשים". למשל, צריך לגרום שכמה שפחות אנשים יירעבו. והנה, זה כבר מתחיל להשמע סביר.

התלמיד של בנתאם, הפילוסוף והכלכלן ג'ון סטיוטארט מיל המשיך לעבוד בסביבה התיאורטית של רבו, והעקרון שלו הפך לכללי יותר. מיל אמר: "המעשה המוסרי (של השלטון) הוא להביא מקסימום תועלת למקסימום אנשים". וזה נשמע ממש הוגן, וצודק ודמוקרטי.

הנה, כך אנחנו מקווים שפועלים המנהיגים שלנו. בואו נדבר למשל על משרד האוצר ועל חלוקת המשאבים. אנחנו מקווים שהעקרון שמנחה את האוצר; השר והפקידים, הוא כזה. אנחנו רוצים להאמין (ובעיני זה גם סביר) שהם מחלקים תקציבים בצורה שתביא מקסימום תועלת למקסימום אנשים.

ועוד: כשוועדת סל התרופות מתכנסת ומחליטה על התרופות והטיפולים שייכנסו לסל התרופות היא משתמשת בעקרון הזה. היא תעדיף טיפול א' על ב' מפני שב' מביא יותר תועלת ליותר אנשים.

אז מה הבעיה של רוטברד?

רוטברד לא אוהב את החשיבה התועלתנית. למה? אנחנו שואלים אותו, הרי יש כאן משהו כל כך אינטואיטיבי וצודק.

רוטברד מסביר לנו. הנה, אנחנו מצפים שהבן של השכנים (תסלחו לי על הבוטות) יקריב את חייו, למעננו. זוכרים? "במותם ציוו לנו את החיים". התועלתנות יכולה להגיד לשליט משהו כמו: "ראוי להקריב עכשיו מאה חיילים במבצע צבאי, ובלבד שנוכל להציל את הגבול ולהציל את הריבונות ולהציל בכך מאות רבות מאוד ואולי אלפי אנשים".

אז מה הבעיה? נשאל. ככה גדלנו. הבעיה, אומר רוטברד, שהמדינה הופכת לרוצחת. מדינה ליברלית לא פוגעת, ככה הוא יגיד, בזכויות הטבעיות של האזרחים שלה. והזכות הטבעית הראשונה היא הזכות לחיים. ולמדינה אין שום רשות לשלול את הזכות הזאת מאדם אחד לטובת אנשים אחרים. (אני מזכיר, רוטברד הוא אנרכיסט שלא מחבב את המדינה)

והנה עוד מחשבה בסגנון תועלתני. "בואו ניקח כסף מאדם מסוים שירש אותו וניתן אותו לעניים". נעשה מעשה שפוגע באחד אבל מועיל להרבה מאוד אנשים. נפגע בתועלת שלו ונביא הרבה תועלת להרבה אחרים. על הרעיון הזה מושתתת מערכת המסוי הפרוגרסיבית (זו שפועלת על פי העקרון שאומר שככל שאתה מרוויח יותר, כך אתה משלם יותר) ומסי הירושה בעולם.

ורוטברד שוב אומר, עצרו! אתם לא ליברלים אמיתיים. ליבראל אמיתי הוא תלמיד של ג'ון לוק שטען שלמדינה אין רשות לפגוע בזכויות הטבעיות של האזרח, ובניהן הזכות להחזיק רכוש פרטי וליהנות ממנו.

אז מה אתה מציע? נשאל את רוטברד. אני מציע, הוא יגיד לחזור אל ג'ון לוק. ואני מציע, הוא ימשיך, לבטל את המדינה. ואיך יתנהל הכל? מי ינהל? אף אחד! יגיד לנו רוטברד. השוק החופשי הסמיתיאני, הוא ינהל את הכל. הכל צריך להיות סחיר!

הכל. הכל נשאל? גם בתי המשפט? כן, יגיד לנו רוטברד. זהו שוק חופשי אמיתי, שוק שבו בית משפט הוא עסק! אבל אצל אדם סמית, נתנגד, יש תפקיד משמעותי למדינה. היא למשל, צריכה לשפוט, להיות השוטרת, האחראית לבטחון. כך זה גם אצל לוק. בסדר, יגיד רוטברד. אני רוצה ללכת צעד אחד קדימה. לשפר אותם.

ועל משטרה מופרטת לגמרי ועל בתי משפט שהם בעצם חברות פרטיות נדבר בטור הבא.

ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד קורסים בנושאי כלכלה וצדק חברתי במכללת ספיר ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. ניתן לפנות אליו במייל ushik42@gmail.com ולהכנס לאתר הבית שלו www.ushi.co.il . באתר אפשר למצוא את הטורים וגם קטעים מספרי ילדים שלו ומאמרים אחרים. הוא מזמין אתכם: תכנסו, תורידו, תשתמשו, תלמדו ותנו לאחרים ללמוד להנאתם. זה בחינם.