"כך תהיי אשת חלומותיו" - הגרסה האפריקנית
מרוה זוהר, מיילדת, התנדבה במשך שנה בקליניקה לנשים באוגנדה. מנקודת מבטה היא מספרת על מצבים בלתי-אפשריים איתם מתמודדות נשים בחלקים מיבשת אפריקה ועד כמה רחוק אפשר להגיע בניסיון לרצות את הבעל
חזרתי לאוגנדה לפני שלושה לילות אחרי חודש בשלג עמוק. סבב בוקר. אני מסוחררת מהחום המדהים ומסנוורת משמש של קו המשווה. במיטה הראשונה אישה מכורבלת בתנוחת עובר ונאנחת מכאבים, פניה אל הקיר. איש שתכף אכיר כבעלה יושב על המיטה הסמוכה, כנראה שאינו מוטרד מהעובדה שהמיטה עליה הוא יושב מאוישת באם צעירה ובתינוקת זעירה. עיניו החשדניות מלוות אותי כשאני לוקחת דם מהוריד המיובש של אשתו.
כשאני מתרחקת אני שומעת אותו מתווכח איתה. היא לא מגיבה, רק נאנקת בצליל גבוה וצורמני שמהדהד בחריקת הדלת כשאני יוצאת מהמחלקה ולוקחת את הדם למעבדה. הבדיקות חוזרת שליליות, אין מלריה. הגבר מתחיל לצעוק ואני מסתכלת סביב בחוסר אונים ומחפשת מתרגם. איפה כולם? המחלקה ריקה מאנשי צוות ומלאה בבליל של יולדות, תרנגולים, תינוקות, חולות, והזיות חום בשלל שפות. הגבר כועס ומתחיל לארוז את חפציה של אשתו:
מחצלת עלי בננה, צלחת וכוס. הוא מושך את הסדינים מתחת לגופה שעדין מכורבל באותה תנוחה. היא מפנה אלי את מבטה ועיניה אומרות "עזרי לי".
נערה בת 16, בערך בחודש השביעי להריונה מתקרבת אלינו גוררת אחריה מקל עירוי של כינין. היא לוחשת באוזני באנגלית רהוטה "האיש הזה משוכנע שאשתו ניהלה רומן, היא אומרת שכואב לה אבל הוא חושב שהיא ממציאה. עכשיו הבדיקה חזרה שלילית. אין מלריה. הוא כועס, רוצה את הכסף שלו בחזרה ורוצה לקחת אותה הביתה". אני זקוקה לעזרה אבל מוצאת רק את בטי, עובדת נקיון יפיפיה שסיפרה לי ביום הראשון שהכרנו שהיא קרויה על שם המלכה אליזבת.
אני מבקשת מבטי ללכת לקרוא לאחת הנזירות. בטי מחייכת, מאחלת לי חג שמח, והולכת לחפש עזרה. אני מחכה שעה ארוכה, מפחדת שאם אפנה מבטי מהאישה במיטה הראשונה היא תעלם. הנזירה מברכת אותי בחום, שואלת על המסע ומאחלת לי חג שמח. היא מסתכלת על האישה, בודקת את כפות ידיה, מושכת את עור הלחיים ומבחינה בחוורון שמתחת לעיניים. "אנמיה חמורה" היא אומרת לי, "משהו גורם לאישה הזאת לאבד דם וצריך לגלות מה", שתינו מתחילות לחשוד באותו הדבר, אבל בגלל החג הרופא שמפעיל את מכונת האולטרא סאונד לא נמצא היום.
היום חג. חג האישה הבינלאומי
"איזה חג יש היום? משהו לאומי או מקומי של אחד השבטים?" הנזירה מסתכלת עלי בהפתעה "היום חג בינלאומי, חג האישה הבינלאומי," אני מסתכלת ביומן ובאמת היום השמיני למרץ, אנחנו מנסות למצוא מישהו אחר שיפעיל את המכונה אבל עכשיו כבר ערב ועלי לקבל את העובדה שאי אפשר לעשות כלום עד מחר. אני משתדלת להישאר קרוב לאישה במיטה הראשונה. בעלה מתהלך מממלמל וזועף על בזבוז זמן וכסף, קורא לי גברת ומתנצל בשם אשתו.
אישה נוספת נכנסת לחדר, הופנתה מקליניקה בכפר סמוך. אני מהססת לעזוב את האישה במיטה הראשונה אבל זזה מהר מאוד כשאני מבחינה בחבל הטבור, כבר בצבע חלודה, שתלוי לה בין הרגליים. הצניחה קרתה כבר לפני שלושה ימים, עמוק בתוך הכפר. היא בלתה את שני הלילות האחרונים בקליניקה הממשלתית, מחכה בנימוס שמישהו יתפנה. רק היום בבוקר מישהו בדק אותה והחליט להפנות אותה אלינו.
חבל הטבור תלוי בלולאה עשויה שני חוטים, כמו צמר שנפרם. אני בודקת את הכותנה המגולגלת בתחתונים ורואה שהיא ספוגה לחלוטין. לחץ הדם נמוך מדי. אני בקושי מצליחה להתחיל עירוי, אין חשמל, אני עוצמת עיניים וממששת כדי למצוא את הוריד. לבסוף הנוזל מטפטף ואני חוזרת לנשום. נזירה עוברת ומאחלת לי 'יום האישה שמח' לפני שהיא נעלמת לתוך החשכה. לחץ הדם אינו ממשיך לרדת והדופק חזק ואיטי יותר.
"באיזו מהירות התרגלתי לתינוקות מתים"
אחותה של האישה נכנסת לחדר בביישנות ואני מעודדת אותה בכנות, שמחה לא להיות כל כך לבד. היא כורעת לצד המיטה ושתי האחיות מתפללות יחד באקסטזה שישו יציל את חיי האישה. אני עורכת את המגש ללידה, מכינה מנה נוספת של פיטוצין ליתר בטחון. נועלת את מגפי הגומי ואת הסינר הענקי. אני מציצה למחלקה שם האישה במיטה הראשונה גונחת בכאב מתוך חלום. האישה במיטת הלידה יולדת תינוק מת במאמץ ארוך ויציב. אני מציצה בגליון הרפואי ורואה שזוהי הלידה העשירית ושיש לה שישה ילדים חיים.
כשאני חותכת את חבל הטבור ועוטפת את הגוף הזעיר הנוקשה, אני שמה לב באיזו מהירות התרגלתי לתינוקות מתים. בחוץ המשפחה מחכה בדאגה. אני אומרת להם שצר לי, שזה בן ושהוא מת כבר לפני כמה ימים. אחד הגברים לוחץ את ידי ואומר "אל תדאגי, אנחנו רגילים בקשר לתינוקות, רק דאגנו לאשתי", אני אומרת לו שנראה לי שהיא יצאה מכלל סכנה, והולכת לזרוק את השלייה בבור.
הבור תמיד מזכיר לי את שער הגהנום בגלל דלתות הברזל, ריח הריקבון וענן הזבובים. שתי האחיות מתפללות ושרות שירי הודיה, ביניהן אני מנגבת את הרצפה ומזדרזת לחזור לאישה במיטה הראשונה. בעלה ער ובגלל שהבוקר מתקרב הוא רוצה להתארגן ולקחת אותה הביתה. אני ממציאה משהו על ניירות שחרור וחתימות והוא משתכנע
לחכות לבוא הרופא והבוקר.
עד הצהריים האולטרא סאונד מאשר הריון חוץ רחמי, ובכל זאת יש עוד הרבה התארגנות לקראת ניתוח. בנתיים אוכלים ארוחת צהריים. בעלה של האישה כועס, הוא מאשים את כולנו שאנחנו ממציאים, שאנחנו מגינים עליה, שהיא בוגדת, שאנחנו סוחטים ממנו כסף ובאמת צריך כסף כדי לקנות מנת דם.
הוא מסרב לחתום על טופס הסכמה לניתוח ואוסר על אשתו לחתום. כדי לנתח בלי הסכמה צריך חתימה של שני רופאים. עכשיו הכל מתעכב עד שיצאו רופא נוסף. אני מגלגלת את האישה במורד המסדרון, הרחק מכל המהומה, היא שוכבת על מיטת המתכת בחדר הניתוח ומחכה. כשהניתוח עומד להתחיל היא אומרת שהיא מפחדת.
אנו מבטיחים לה שתישן ולא תרגיש כלום אבל במשך הניתוח מפעם לפעם היא כמעט מתעוררת, רגליה בועטות בדלי או בקערה, אנשי הצוות אינם מתרגשים, ורק כשהרופא אומר שהשרירים אינם מספיק רפויים לאפשר לו לחתוך, האחות מוסיפה מנוזל ההרדמה היקר.
כולנו נדהמים מגודל העובר שהרופא שולה מהחצוצרה הקרועה. אין ספק שהוא בן, אחת הנזירות זורה עליו מים ומברכת אותו בשם האב הבן ורוח הקודש, ונדמה לי שהרופא מסתיר חיוך מתחת לאמן שכולם עונים. אני שואלת מה יעשו עם גוף העובר ואומרים לי שיתנו אותו לבעל כראיה, מישהו אומר שזה רק יוכיח לו את מה שהוא כבר יודע, שאשתו בגדה. הרופא מראה לי שלדעתו השלייה היתה מספיק גדולה כדי להפעיל לחץ על האזור ולמנוע מהאישה לדמם למוות.
לילה שקט ומבטיח
בחדרי בבית המתנדבים אני טורפת כפות של חמאת בוטנים, בולעת בקבוק שלם של מים ונרדמת. למחרת אני מתהלכת בשבילים טרופיים. ילדות בכל הגילים נושאות ג'ריקאנים מבורות המים. קבוצות של ילדים פצפונים קורעים בחצרות סביב פירות ענקיים מעבירים ביניהם סכין, כל אחד בתורו מגלף חתיכה מבשר הפרי.
הערב שבו אני חוזרת למחלקה מתחיל כלילה שקט ומבטיח, רק לפנות בוקר הוא הופך להיות אחד הלילות הכי מפחידים בחיי כמיילדת. שתי נשים בלידה פעילה. כל אחת מתהלכת בחדר, ונושמת עם הצירים המתגברים. כדרכם של חדרי לידה בהם תמיד קורה כלום או הכל בבת אחת, שתיהן מגיעות לפתיחה מלאה בארבע בבוקר. ומכוח חוק קוסמי המוכר היטב לכל מי שעשה משמרת בחדר מיון או לידה, בדיוק כשהן מתחילות לדחוף נכנסת אישה נוספת.
היות ושתי המיטות בחדר הלידה תפוסות, אני לוקחת אותה לחדר הבדיקות שם במשך היום עשרות נשים עוברות מעקב הריון ובדיקות איידס. אני מכסה את המיטה בשקית פלסטיק השחורה שכל הנשים מביאות איתן ללידה. האישה ממהרת לטפס על המיטה, וברגע שהיא נשכבת היא מתחילה לדחוף כמויות עצומות של צואה. אני מבחינה בסימנים על עורה והצצה בגיליון הרפואי מאשרת שהיא אכן נשאית. אין לה את התרופה שהיא אמורה לקחת למניעת העברת הוירוס לתינוק ובכל מקרה מאוחר מדי כי היא כבר מתחילה לדחוף.
שוב ושוב היא אומרת "מה לא בסדר? משהו לא בסדר!" אני רוצה להרגיע אותה, ואומרת שהכל יהיה בסדר. אבל משהו לא מסתדר. זאת לא הלידה הראשונה שלה והפחד שלה אינו פחד של אי ידיעה. נראה שהיא מרגישה שמשהו אינו כשורה ואני מתחילה להאמין לה. היא מזיעה כמויות מדהימות של זיעה, פניה רטובות ונוטפות. כשהראש מתחיל להראות משהו מבלבל אותי, לרגע נדמה לי שאולי זה עכוז אבל אני רואה שער שחור.
"אל תדחפי"
בדקה הבאה אני רואה משהו כחלחל מציץ, חלק של התינוק שמנסה לצאת, דרך פי הטבעת של האישה. קרע ממדרגה רביעית מתחיל להתהוות. המילים היחידות שאני יכולה לחשוב הן "אל תדחפי" אני קוראת למיילדת נוספת, היא באה בריצה, משאירה את שתי הנשים הדוחפות לבד.
היא לא אומרת כלום עד שאני מצביעה על פי הטבעת של האישה, הלסת שלה נשמטת בתדהמה והיא רצה להעיר את הרופא. אין לנו כאן את היכולת לעזור לאישה הזאת והרופא מחליט על העברה. אני מפעילה לחץ נגדי לנסות למנוע מהעור להקרע לחלוטין. הדרך ארוכה והכביש מלא מהמורות.
שלושה תינוקות. צילום: מרוה זוהר
בבית החולים אליו אנחנו מגיעים רופא אירופאי נובח פקודות וצעקות היסטריות לכל עבר. התינוק נולד דרך חור אחד גדול שנמשך מפי הטבעת עד הנרתיק. אנחנו יוצאים משם, משאירים מאחור את האישה מדממת ואת הרופא צורח על המיילדות שמנסות להנשים את התינוק. רגע לפני שהרכב מתניע אני שומעת את התינוק בוכה, חי.
אנו ממהרים לחזור למחלקה ולשתי הנשים שכבר ילדו בנתיים. פיסטולה כל כך חמורה, העדר מוחלט של רקמות מפרידות, זאת בעיה שהתחילה כבר לפני הרבה שנים, בלידה הקודמת אם לא בלידה שלפני. סביר להניח שבכל השנים האלו לאישה לא היתה שליטה על שתן וצואה.
בנסיון להתאושש מהמתח של הימים אני מצטרפת לצוות המקומי לערב של בילוי במסעדת מלון בעיירה סמוכה, בעודנו מחכים לאוכל: צלעות חזיר (ד"ר ג'וד) ממרח נמלים (בריג'יט המיילדת) רק ציפס (בשבילי), אני מדפדפת בגליון מיוחד של עיתון מקומי שמוקדש ליום האישה הבינלאומי.
הכותרת בעמוד הראשי "כיצד תהיי אשת חלומותיו" מפתה אותי לפתוח ולקרוא "כנשים אנו נוטות לאבד את עצמנו באמהות ובמשך הזמן אנו נהיות משעממות". אחרי הפתיחה הובא ציטוט של ג'ים (35) שסיפר כיצד אשתו משעממת אותו "בימים אלו היא תמיד עייפה או עסוקה עם הילדים". "העצה היא", כתבה המחברת "להתעניין במה שמעניין אותו, ותרי על אופרת הסבון שלך וצפי איתו בתוכניות הספורט".
"הרגשתי כאילו אני נשוי לגבר נוסף"
האוכל עוד לא הגיע אז הפכתי את העמוד והמשכתי לקרוא, "אל תתעלי מעליו" היתה הכותרת של הפסקה הבאה "הדור הזה של הנשים ה'עצמאיות' מביא עימו נשים שיבישו את בעלם בלי למצמץ. הן יעשו הכל כדי להראות לעולם שהן יודעות הכל ושהן שולטות בקשר....", "הנשים האלו מסכנות את חיי הנישואין, יהיה עליהן ללמוד שהגבר הוא ראש המשפחה, בדיוק כמו שאלוהים התכוון".
לוק (45), מנהל חברת יצור מכוניות ממהר להזהיר נשים ומספר "הייתי נשוי לאישה יפיפיה ושאפתנית, ממש נקבת אלפא... הנישואין החזיקו רק שלוש שנים, באותן שנים הרגשתי כאילו אני נשוי לגבר נוסף, היא היתה עצמאית והרגשתי כאילו היא לא זקוקה לי, היא הייתה פותרת בעיות מבלי להתייעץ
איתי ומה שיותר גרוע זה שהיא דאגה שכל העולם ידע את זה. היות והיא הסתדרה כל כך טוב בלעדי לא היתה לי שום סיבה להיות בקשר".
"למה?" תהתה המחברת, "שאישה שטוענת שהיא אוהבת גבר לא תמצא דרכים להראות לו אהבה בדרכים נעימות כמו לשרת אותו או לבשל לו? איך את מצפה שהנישואין יחזיקו מעמד אם את רוצה שוויון בתוך הבית? אהבי את הגבר שלך! שרתי אותו, זוהי הקרבה קטנה אבל היא בהחלט משתלמת.
הרשי לי לסיים בעצה אישית ממני אליך: זכרי שאף גבר לא אוהב אישה שמתלוננת, בין אם יש לך מצבי רוח או כאבים פיסיים, התעלמי מזה עד שזה יעבור, חייכי והשיחי את דעתך בכך שתתני לבעלך מסאז' בגב או שתבשלי לו את האוכל האהוב עליו. אם לא תוכלי להתעלם יותר מהבעיה פשוט חכי עד שהמצב יהיה יותר גרוע. מספיק חמור שהוא ירגיש בזה בעצמו. כך תהיי אשת חלומותיו. ברכות לחג האישה הבינלאומי ובהצלחה במערכות היחסים!".
כשהצ'יפס הגיע כבר לא היה לי תאבון. תהיתי אם רצפת אגן שחוקה עד כדי שהתינוק יוצא מפי הטבעת, חבל טבור שנשאר צנוח שלושה ימים, והריון חוץ רחמי עם שלייה בגודל של כדור טניס נחשבים מצב חמור מספיק.
יום אישה שמח לכולם.
לפנייה לכתב/ת 
