מגילת אסתר - בִּידיון? ולמי זה משנה?
"למה כה קשה לומר שייתכן שמגילת אסתר לא הייתה באמת? איזה עיקר מי"ג עיקרי האמונה נפגע כאן? למיטב ידיעתי, אף לא אחד. אבל יש כאן עבירה חמורה יותר: השבתת שמחות"
ויהי בימי אחשורוש. כמה חגיגיות מקופלת בשלוש המילים הללו. כל שמחת יהדותנו, ילדותנו, נעורינו והתבגרותנו. אות פתיחת החגיגות. ברגע שפוצח בעל-הקורא במילים אלה, מתמלא אוויר בית הכנסת דריכות והתרוננות של מצווה, חדווה קהילתית ועליצות של ילדים מחופשים הממתינים בסבלנות עם רעשניהם.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
טיש פורים בחסידות "תולדות אברהם יצחק" בירושלים. מאות אנשים ונערים בחלוקי זברה ותרבושים אדומים מתנועעים ברטט קודש על הטריבונות ורוגשים בקול "ונהפוייך היא... ונהפוייך היא... אשר ישלטי היידים היימוּ בּשׂויינַאיים..." טוב, המילים ברורות. לנו כמובן, לא למרדכי
הפרסי ההיסטורי, אבל זה מקסים. חוט מוזר נמשך לפתע מכסרכסס הראשון ונשפי הצ'יצ'ולינות שלו, ממרדכי ואסתר הפרענקים הבלתי-ממושמעים - אל ההתכנסות הירושלמית הקדושה והעגה המזרח-אירופית שבפיה.
אין טעם ושלא תעיז, להעלות על לבך ברגעים אלה את שאלת אמיתותה ההיסטורית של המגילה. אלופי התמורות והדילוגים אנחנו. מחשבות על שינויי זמן ומקום, המרות תוכן, גלגוליו של מיתוס בחתחתי התרבויות השונות שבהן התגלגל העם הזה.
שימור מסורות הוא-הוא הדלק המניע תמורות תרבותיות. מסורת, ככל שהיא יותר מסורתית, אין כמוה פרשנות מחודשת ורלוונטיזציה לחג ולתכניו. פרדוקס זה הוא חוק-יסוד-אלפא בשימור תרבויות. העובדה שחוגגי החג אינם מודעים לכך, ויוצרים את השינוי במו שמרנותם, עשויה להטריד את האדם החושב. אבל חוקרי תרבות, פולקלור וזיכרון קיבוצי יאמרו: איזה יופי, תן לזה לקרות, לפנינו דינמיקה תרבותית אותנטית. דתיים מתוחכמים יאמרו: "עד דלא ידע", זה עיצומו של יום. אל תחשוב, זרום.
הייתה או לא הייתה? לא הייתה
הדמויות במגילת אסתר טיפולוגיות. ידוע שלא היו רדיפות נגד היהודים בתקופת כסרכסס הראשון. חוקי הממלכה העילמית-פרסית גם לא אפשרו הכתרת מלכה שאינה ממוצא פרסי, ובוודאי שלא הרג המוני של בני תרבות הרוב בידי תרבות המיעוט. המגילה עצמה קדושה, אך למחצה. אין בה את שם השם, ובכלל שום זכר לחוק מחוקי התורה שבכתב. היא עוד פרק ב"ספרות החוכמה" המאוחרת, המתעלמת בדרך כלל ממשה וחוקיו.
חז"ל פקפקו במגילת אסתר והתלבטו אם להכלילה בכתבי הקודש, בסוף הסכימו ש"ברוח הקודש" נאמרה, לא יותר, לא במעמד של דברי נביאים. התומכים בכך אף יצרו דיאלוג דמיוני בינם לבין אסתר ההיסטורית: "שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות". סיפור המגילה כולו בא לנמק חג קיים וידוע בממלכה הפרסית, וההסבר "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" – בעברית, אינו משכנע במיוחד.
עכשיו לך תעז לומר בקול את כל זה. רגע, מה הבעיה בעצם? איזה עיקר מי"ג עיקרי האמונה נפגע כאן? למיטב ידיעתי אף לא אחד. אבל יש כאן עבירה חמורה יותר מכל כפירה, והיא: השבתת שמחות. יתרה מזו: מדרון חלקלק. כבר אמרו חכמי החסידים כי השמחה אינה מצווה – אבל מובילה לכל המצוות, והעצבות אינה עבירה – אבל מובילה לכל העבירות. מצד שני, דווקא פורים הוא זמן הסרת המסכות. ואולי הגיע הזמן לומר שהמגילה היא עירומה, לא
רק ושתי. הגיע הזמן לומר בקול כי החרדים דאז לא אהבו את מרדכי וביקרו קשות את אסתר המתבוללת, הנבעלת לגוי בלי לשאול רבנים, ואוכלת בבית המלך אוכל בלי הכשר.
אז מי שכל זה מציק לו, פונה אל המדרש, האלגוריה, המשל והסמלים, בונה מגדלי רעיונות מתוך המגילה ומדרשיה, חי בתוכם לגמרי, מדקדק במצוות החג או עובד עבודה פנימית חשובה. בכך הוא ממשיך את קו המחשבה שלה: פרשנות שבדיעבד למציאות קיימת.
אבל שאלה אחת נותרת פתוחה: במלאכת הגילוי והכיסוי של החג הזה, עטיית המסכות והסרתן, טרם הוחלט מי המסכה ומי הפנים שמאחוריה. האם זו השכלתנות, הביקורת, המיינד והשיפוט, או שמא ה"עד דלא ידע", הטשטוש, ההשתטות והזרימה עם מה שיש. צריך להתבסם כדבעי בשביל לא לחשוב גם על זה.
- ד"ר שלמה טיקוצינסקי, מכון ון ליר בירושלים, חוקר ישיבות ליטא והחברה החרדית.
לפנייה לכתב/ת 
