האדישות היא האויב שלנו

"שוב לא שקט" כמילותיהם של רוקפור, או כמו שאנחנו אוהבים לנסח - עוד פעם הרסו לנו את השבת? עוד מטח ועוד אזעקה, אני סופר כבר תשע והיד עוד נטויה. גם השעות קצת לא נוחות, בדיוק כשהחלטת ללכת לישון וממש מוקדם בבוקר. בכלל חסר קצת תיאום, אם כבר לשגר אנא עשו זאת בפעם אחת ותחסכו מאיתנו את הטרחה לקום כל שעה בממוצע.

זה נשמע קצת בכייני, אבל זה באמת כך. בדיוק עוד מטח של גראדים שמפר את האיזון הנעים הזה שבין כמה חודשים של שקט לידיעה שהוא אכן ייקטע באיזשהו שלב, זה תמיד יגיע. שנייה... אזעקה! ואכן, גם הפעם זה הפתיע. רעש האזעקה המצמרר הזה שתמיד גורם לך לחשוב על סבתא שמסתתרת בחדר מדרגות, כי אין ממ"ד בבניין שלה, אף על פי שקשה לה לרוץ. אותו רעש שמאלץ אותך לשנות תוכניות, לוותר כל פעם מחדש. אותם אנשים מסוימים שבכל מחיר ובכל מאמץ יהרסו לך את טיול האופניים שתכננת בבוקר או את הבירה בפאב בשישי בערב.

תושבי הדרום מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

אני חושב שמעבר לצרות ה"קטנות" שאני מתאר, מה שהכי מפריע לי זו האדישות. האדישות של כולנו, כמובן. זו שמאפשרת לנו לשחק את המשחק הטרגי החדש של ערי הדרום: הניסיון לנחש מה קרה לטיל לפי הרעש שבא חצי דקה אחרי האזעקה. זאת שמאפשרת לנו להשלים עם המצב במשך מספר שנים. האדישות היא האויב האמיתי ללא ספק. אבל מה אנחנו אשמים? אחרי כמה שנים של ירי, לעתים לא תכופות אך לא נדירות, התחלנו לפתח אדישות, וזה טבעי.

תושבים במקלט באופקים. מאבקם זוהר פחות (צילום: קאצ'י כהן)

עוד בערוץ הדעות של ynet:

לגבות תג מחיר כבד לירי לדרום / שאול רוזנפלד

הומואים, אל תסחרו בגופן של נשים / אסתר הרצוג

התחלנו לפתח אדישות כי אי שם למעלה פיתחו אדישות כבר מזמן. גם החברים שלי שגרים במרכז הארץ פיתחו אדישות. כנראה המאבק נגד ירי רקטות על יישובי הדרום זוהר פחות. אין כאן הופעות אורח, הילדים אמיצים יותר. ומה עם שלום עכשיו? חחח, הצחקתם אותי. המקרה של טילים לשטח של כשני מיליון תושבים הוא הפרה בוטה וברורה של הריבונות. עכשיו השאלה הנשאלת: מה עושים?

היות שעלם צעיר אנוכי, אין זה מתפקידי להציע פתרון, להחליט מה נכון ומה לא, מה כדאי ומה לא. לא מתפקידי ולא ביכולתי, אף שהייתי רוצה. הבעיה שלי ושל עוד רבים מחבריי, צעירים החיים אשדוד, היא שלא עושים דבר. אם הממשלה תחליט למנוע בכל דרך את שיגורם של הרקטות, דיינו. אם יחליטו למנוע את שיגורם של רקטות בדרך דיפלומטית והידברות (אף שזה נשמע קצת תלוש) דיינו, רק ת-ח-ל-י-ט-ו! אני פונה אליכם הקברניטים, אולי בפעם הראשונה בעשור האחרון נקדים תרופה למכה ולא נמתין לאבידות בנפש.

הנה אנקדוטה לסיום: לפני כמה שנים, כאשר נפל הגראד הראשון באשדוד, כולם היו מזועזעים. כותרות ראוותניות בתקשורת צעקו בקול גדול. הרקטות הגיעו לערים הגדולות בדרום (כמעט 300 אלף תושבים באשדוד) וזו עליית מדרגה בהסלמה. היום זה נשמע משעשע. אכפת לי משאר הערים שנמצאות צפונה ממני ואשמח למנוע את הגעתו של המטח הבא אליהם.

לכן, בואו פשוט נעצור בנקודת זמן זו ונגרום לקברניטים להחליט: או שממשיכים להישאר אדישים או שלא. לא די בהודעות החיזוקים והאמפתיה שלכם. הודעות עדיין לא מיירטות טילים, ובטח שלא יגנו על סבתי במטח הבא.

ניר טל, בן 24, גר באשדוד. סטודנט ללימודי תקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן ובוגר לימודי עיתונות ב"עבודי קריאייטיב"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il