צריך לכבוש את עזה

זה קרה ביום ראשון בסביבות 15:30. אחרי עוד אזעקה, כשכולנו, כל עובדי החברה, יצאנו בנונשלנטיות מהממ"ד בקומה 12 של הבניין משרדים בבאר שבע. בדיוק קיבלתי טלפון מהשותף לדירה. עניתי בציניות מובהקת: "מה קורה, אחי? פגע לנו גראד בתוך הבית?". לקחו לי כמה שניות לעכל את התשובה שלו, ובאמת להתחיל להאמין שהוא לא צוחק.

העניין הוא שבכל פעם שהציבור נכנס לפאניקה עקב מה שמכונה בתקשורת "הסלמה בדרום" אני, בתור בוגר מדעי מחשב, עושה את החישוב הסטטיסטי הלא מסובך הבא: על פי התקשורת, 95% מהגראדים המכוונים לאזורי אוכלוסיה מיורטים, וגם אם יש איזה טיל שובב מצליח לחמוק מהפלא הטכנולוגי שנקרא "כיפת ברזל", הסיכוי שמתוך אלפי בניינים בבאר שבע הוא ינחת דווקא 20 מטר מהבית שלי, שמתוך מאות אלפי התושבים, דווקא אני יהיה זה שיתראיין לחדשות כמי שהדירה שלו נפגעה, שואף לאפס. כמי שלחם ב-2006 בלבנון במדי גולני, והיה עד למאות פיצוצים סביבו, ניתן אולי להבין מדוע התייחסתי כמעט באפאטיות לכל ה"הסלמה" הזאת.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הסניגורים של דניאל מעוז רק עושים את מלאכתם / דורי פינטו

מילא טילים בדרום, אבל שה"פסק זמן" לא יתייקר / זיו תדהר

הבית נפגע מגראד. הרגע שבו הציניות נעלמה(צילום: דימה ליאחוביצקי)

הטיל התפוצץ בתוך חצר בית ספר בשכונה ג' בבאר שבע, 20 מטר מדירת הקרקע שלי. מההדף נופצו כל חלונות הבית והדירה התמלאה רסיסים, חלק מהחלונות נעקרו עם המסגרות. הגעתי מיד. כל ילדי השכונה כבר היו שם, מלווים בהוריהם ובסתם סקרנים. כוחות גדולים של משטרה, הצלה ומי לא נכחו במקום. תוך שעה וחצי מהפגיעה כבר היו אצלי בדירה אנשי מס רכוש עם שמאי נזיקין, נתנו דו"ח על הנזק שנגרם לדירה. כולם רגועים, וגם אני. אפילו יותר מדי רגוע. ניסיתי בכל הכוח לשדר "עסקים כרגיל", ו"יהיה בסדר". אולי מתוך חוסר הפנמה של מה שקרה, אולי סתם רציתי להיראות ולהישמע "קוּל". 

הסיבה שהחלטתי לכתוב את השורות האלה היא בגלל מה שקלטתי אחרי כל ההמולה, אחרי שכל הכוחות ואנשי מס רכוש עזבו, אחרי שאטמנו את כל החלונות המנופצים בניילונים. רק אז באמת עיכלתי מה קרה פה: נפל פאקינג טיל 20 מטר מהבית שלי! כל הציניות, האפאטיות וה"קוליות" שלי נעלמו, וקלטתי שהמראות שהורגלנו לראות במשך שנים במהדורות החדשות הגיעו לביתי. הפעם התירוץ הזה של "לי זה לא יקרה" לא תופש. זה כבר מעבר לסיכוי הסטטיסטי הקלוש. פתאום נפל לי האסימון שחצי מדינה מופגזת כבר כמה ימים בטילים ואנחנו מנסים לשדר עסקים כרגיל. כולם רגועים, או לפחות מנסים להיראות רגועים. "העורף חזק".

התרגלנו לחיות כך

אבל זו בדיוק הבעיה. התרגלנו לחיות ככה. התרגלנו שפעם בכמה שנים חצי מדינה מופגזת, בצפון או בדרום. התרגלנו לשגרת המקלטים, התרגלנו לחיות בצל האזעקות. מין השלמה עם המצב. אנחנו שמחים כשחיל האוויר הורג חוליות של משגרי טילים כאילו ראינו גול בטלוויזיה. כשמדווחים על נפילות בשדרות, רבים כבר מחכים מתי ישדרו את האח הגדול. התרגלנו, או נכון יותר לומר: הורגלנו? האם זה מפני שקברניטי הביטחון חיים באפאטיות, בדיוק כמו שאני הייתי לפני הנפילה ליד ביתי? אולי רק כשהם יקבלו סוף סוף טילים ליד מגדלי אקירוב הם יתעוררו? וזה יקרה, לאט לאט, אבל בטוח. הטווח רק גדל. כנראה שרק אז, כשגראדים יגיעו לראשון לציון ולתל-אביב, יחליטו ראשי המדינה על מעשה שהוא מעבר להפצצה של חוליית משגרים באמצעות מזל"ט. ולא עוד "עופרת יצוקה", מבצע קוסמטי שיגרור הרבה התלהבות בקרב אזרחי ישראל והרבה רעש תקשורתי וגינויים ברחבי העולם, שבסופו יישמר הסטטוס קוו.

אני מדבר על כיבוש הרצועה מחדש. דווקא עכשיו, כשפחות רקטות נופלות. מה בדיוק נורמלי במצב שבו בכל כמה חודשים ערים שלמות מושבתות? רכוש נהרס, אנשים נהרגים, ילדים גדלים בחרדה. הרי הסבב הבא יבוא. זה ברור לכולנו, גם למי שגר בדרום וכבר "התרגל", וגם למי שגר במרכז וסופר כמה חודשים נשארו עד שגם הוא "יתרגל" לרעש האזעקות, למעגל האימה הזה. דווקא עכשיו, כשהשגנו "רגיעה", צריך לומר ולדרוש זאת בפה מלא: לכבוש את הרצועה. רבים חושבים על זה, אבל משום מה, כולם מפחדים ורק לוחשים. מפחדים מהגינויים בעולם, מהמחיר בקרב חיילים, מהעלות הכספית. 

מה הפתרון החלופי? להתרגל למצב? ללמוד לחיות עם זה שאחת לחצי שנה משביתים שליש מדינה למשך שבוע? שמשפחות שלמות חיות במקלטים? שאין לימודים בבתי הספר, במכללות ובאוניברסיטאות? שבתים מופצצים, אזרחים נפצעים ואף נהרגים? בשביל מה יש לנו צבא? בשביל להגיד ש"כיפת ברזל מיירטת 95% מהטילים"? המחיר אכן יהיה לא קל, המסים יועברו לטובת שליטה צבאית ברצועה, מחיר כבד נשלם גם בזירה הבינלאומית, ויש שיגידו שזה לא הזמן, "לא כשאיראן מעבר לפינה", חיילים ייהרגו. שאלות כמו "ומה אם הבן שלך היה צריך לשרת עכשיו בעזה?" יישארו ללא תשובה. אבל מה האלטרנטיבה? לחכות שהטילים יגיעו לגוש דן ואז להפציץ מהאוויר עד לרגיעה הבאה, וסבבים נוספים מדי כמה חודשים? הרי ברור לכל שזה הולך לשם.

אנחנו צריכים ליזום ולא להיגרר, להכתיב ולא להגיב. רק ככה, ברוח פסח הקרב ובא, נצא מעבדות לחרות, מפחד לביטחון, ונוכל סוף סוף כולנו להתרגל לחיים הרגילים באמת. כי אני עם האפאטיות סיימתי.

דימה ליאחוביצקי, תושב באר שבע שביתו נפגע השבוע מגראד ואחר כך נבזז

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il