פצע פתוח
כמעט 40 שנה חלפו מאז רצח י"א הספורטאים הישראלים במינכן. רפאל נאה, שליח "ידיעות אחרונות" חוזר לאותה אולימפיאדה מקוללת, משחזר את הטראומה הלאומית מזווית אישית, ומבטיח: נזכור ונזכיר אותם תמיד, גם אם העולם מעדיף לשכוח
כשעה וחצי לפני כן חדרו לכפר שמונה מחבלים פלסטינים חמושים מארגון "ספטמבר השחור" והשתלטו על אחד האגפים בבניין המשלחת הישראלית ברחוב קונלי 31.
המחבלים פשוט עברו בקלות מעל הגדר ונכנסו פנימה. כמה ספורטאים שהבחינו בהם לא חשדו בכלום ועזרו להם להיכנס. המחבלים הגיעו לבניין הישראלי,
שלפו את הנשקים שהסתירו בתיקיהם, פתחו את דלת הכניסה בעזרת מפתחות גנובים ונכנסו פנימה.
מאמן ההיאבקות משה ויינברג ומרים המשקולות יוסף רומנו נורו מיידית למוות. תשעה ישראלים נוספים הוחזקו כבני ערובה: המתאבקים אליעזר חלפין ומארק סלבין, מרימי המשקולות דוד ברגר וזאב פרידמן, מאמן הסיוף אנדריי שפיצר, מאמן הקליעה קהת שור, שופט ההיאבקות יוסף גוטפרוינד, מאמן האתלטיקה עמיצור שפירא ושופט הרמת המשקולות יעקב שפרינגר.
מוני היה האיש החזק במשלחת, מבחינה גופנית, והרשים הרבה אנשים בזכות כוחו הרב והכלב האימתני איתו הסתובב במכון וינגייט בו התגורר. פתאום האיש החזק הזה כבר לא בחיים. כך גם רומנו. אני עדיין רואה בבירור, עם המשקולות בידיו והחיוך על פניו.
"האולימפיאדה השמחה" הפכה לטרגדיה
עם קבלת ההודעה על מה שקרה, מיהרתי למקום. שקט פסטורלי שרר במתקן של השומרים בכניסה לכפר, כאילו לא אירע דבר כמה מאות מטרים מהם. השומרים נראו מנומנמים. הם אפילו לא בדקו את אשרת הכניסה העיתונאית שלי, והנה אני בפנים.
הקלות שבה נכנסו אנשים לכפר האולימפי פשוט מדהימה. יכולת להיכנס לכפר עם כרטיס סטודנט, סופרמרקט, אוטובוס, מה לא, והגרמנים המנומסים עוד אמרו ביטה-שיין, דנקה-שיין, בבקשה, תודה. והנה, כמו שראיתי במו עיניי, המחדל הזה נמשך אפילו זמן קצר אחרי שמחבלים חדרו לכפר האולימפי.
זו הייתה האולימפיאדה הראשונה שכיסיתי עבור "ידיעות אחרונות", אבל האכזרית מכולן. עד היום, 40 שנה מאז, אני רואה מדי פעם מול עיניי את גופתו של מוני ויינברג ז"ל, מונחת בשעה 7 בבוקר באחד המשרדים בכפר האולימפי. המחבלים ירו בו למוות והשליכו את הגופה העירומה והמגואלת בדם מחוץ לבניין.
שעה מוקדם יותר, כשהוא שותת דם, הוא אולץ להוביל את המחבלים לחדר המשקולנים והמתאבקים. בסביבות 6:30 בבוקר הוא והמשקולן רומנו הוצאו להורג.
אחרי שהמחבלים הוכיחו שכוונותיהם רציניות, הם דרשו מממשלת ישראל לשחרר כ-250 מחבריהם. המו"מ בין המחבלים לגרמנים נמשך עד 9 בערב.
לדרישת המחבלים, נחתו בהמשך 3 מסוקים עליהם הועלו תשעת הישראלים, ומשם הם טסו לשדה הצבאי של מינכן.
הניסיון להציל את הספורטאים עלו בתוהו. הצלפים הגרמנים פתחו באש ובסיום קרב היריות נהרגו בני הערובה. מחדל גדול וטראגי. בניסיון החילוץ בשדה התעופה נהרגו גם שוטר גרמני וחמישה מתוך שמונת המחבלים. כמה אירוני שלפני תחילת המשחקים הגרמנים כינו את מינכן 72' "האולימפיאדה השמחה", מתוך רצון למחות את זכרונות העבר של האולימפיאדה הנאצית בברלין 36' ולהציג לעולם גרמניה חופשית, נאורה וליברלית.
אחד עשר ארונות מועלים על המטוס
המכשור המודרני של היום, טלפונים סלולריים, פקסים, מחשבים, אינטרנט, פייסבוק, אייפוד ועוד, לא היה קיים. במערכת העיתון בת"א נערך גיוס חירום להוצאת מספר מהדורות באותו יום. הצוות במינכן, שכלל את עורך מדור הספורט דב עצמון, נסים קויתי וכותב שורות אלה, היה תלוי באדיבותו של מנהל מלון "אולימפיה" בכפר. האיש נתן לנו חדר עם טלפון והקו נשאר פתוח למערכת בת"א, דבר שמאוד עזר להעברת כיסוי מהיר.
אייבי פוקס, יהודי יקר מבלגיה, מבכירי שופטי הכדורמים בעולם באותה תקופה, פגש אותי באקראי ולקח אותי תחת חסותו. בפניו כל הדלתות היו פתוחות. ביחד עלינו לביתן האיטלקי, מול הישראלי, בו התגוררו גם ספורטאי אורוגוואי והונג-קונג.
משם ראינו את אחד המחבלים יוצא מדי פעם למרפסת כשפניו מוסתרות בכובע גרב. כשהגיעו השומרים וביקשו להרחיק את מי שלא היו מדיירי הביתן, אייבי דאג לסגור אותי במטבח של האיטלקים ובהמשך גם דאג להוציא אותי משם.
זה היה יום זוועתי. מדי שעה נפוצו שמועות על שמועות. תוך כדי הסיור הרגלי בכפר האולימפי הופיע מולנו המתאבק הצנום גד צברי, שהצליח לברוח מהביתן למרות שמירתם הקפדנית של המחבלים.
הדעת התקשתה לקבל זאת אז ומתקשה עד היום, אחד עשר אנשי ספורט שיצאו לייצג את ישראל באולימפיאדה חזרו בארונות (במצב הרוח ששרר, איש לא שם לב ש-19 מאנשי המשלחת חזרו בריאים הביתה). המחזה הזה, של הארונות מועלים בזה אחר זה למטוס אל-על, היה מזוויע.
הייתי בין מאות העיתונאים שעמדו בסמוך למטוס באזור סטרילי בשדה התעופה במינכן. לא החזקתי מעמד ופרצתי בבכי כשראיתי את מי שהיו חברים טובים ומלאי חיים מועלים למטוס בארונות. יום שחור לספורט העולמי, ויומו הגדול של מתכנן הפעולה, מוחמד עודה, המכונה אבו דאוד.
מאז ועד היום: אטימות בינלאומית
האנשים האטומים של הוועד האולימפי הבינלאומי החליטו שההצגה חייבת להימשך, אחרי יום אחד בלבד של הפסקה במשחקים. במקום להוריד את המסך על אולימפיאדה טראגית, הסתפקו המארגנים באזכרה לנרצחים באצטדיון האולימפי, והמשיכו כאילו כלום לא קרה. מאז, ראשי הוועד האולימפי הבינלאומי מסרבים להנציח את הי"א בטקסי הפתיחה של האולימפיאדה.
באזכרה ההיא במינכן היה מנצח אחד גדול, מנהל המשלחת שמואל ללקין, שהכריז: "הרצח האיום לא ימנע מישראל להמשיך לשלוח את ספורטאיה לכל אירוע בעולם". ההבטחה הזו של ללקין ממומשת עד היום.
לקח לי קרוב לשנה לחזור לשינה סדירה. כל לילה חזרו אצלי מחדש התמונות של הגופות של מוני ורומנו, ונזכרתי בפגישות הרבות שהיו לי עם עמיצור שפירא ואנדריי שפיצר, שאימן סייפים בבית מכבי ברמת גן, מטר ממקום מגוריי.
נזכור את כולם. נזכור ולא נשכח. גם אם העולם האכזר מעדיף לשכוח וממשיך לשתוק.
לפנייה לכתב/ת 
